בראיון שערכו כתבי ערוץ 14 עם זמרת ידועה, ביקשו ממנה ללבוש ז'קט – מתוך רצון לכבד את צופי הערוץ, וגם את עצמה. היא הסכימה ברצון, התיישבה, חייכה, והתכנית יצאה לדרך. נדמה היה שהכול זורם על מי מנוחות.
כלומר – כמעט הכול.
הזמרת עצמה נראתה שלמה עם הבחירה, וגם הצופים. אבל קולות רמים בצד מסויים של הרשת מיהרו לגעור בה, להסביר לה שהיא טעתה, שהיא “נכנעה”. הם מיהרו לחנך אותה – ללמד אותה איך אישה אמורה להתלבש, או בעצם איך היא אמורה לא להתלבש.
אחת ממובילות דעת הקהל אף כתבה: “אני אעזור למי שלא מבין למה זה בעייתי. לבקש מאישה להתלבש זה כמו לבקש ממנה להתפשט. בשני המקרים הגוף שלה נתפס כאובייקט מיני ולא כסובייקט אנושי. זו אותה אלימות, תורידי או תוסיפי – הגוף שלך הוא בשביל אחרים”.
קשה להישאר אדישה לניסוח הזה. באמת? אדם שמלבישים אותו חווה את אותה חוויה של מי שמפשיטים אותו? מאיפה בכלל מתחילים לפרום את ההשוואה הזאת?
אילולא זכה הקול הזה לתמיכה נלהבת כל כך בחלקים מסוימים של הרשת – אולי לא הייתי טורחת להגיב. אבל כשהטענה הזו חוזרת ומהדהדת, כדאי לעצור ולשאול: האם הרצון בצניעות פירושו לראות באישה רק אובייקט?
הטענה כאילו מי שמעוניין בצניעות רואה באשה רק אובייקט היא טענה שנובעת בערך מאותה רמת אינטלגנציה שממנה נובעת הטענה שלבקש מאשה להתלבש זה כמו לבקש ממנה להתפשט. אף אחד מאיתנו אינו רואה רק גוף, כשם שאיש אינו רואה רק נשמה. אנחנו רואים מכלול. השאלה היא מה אנחנו בוחרים להדגיש, ומה אנחנו בוחרים להצניע כדי לאפשר לממדים אחרים של האדם לבוא לידי ביטוי. באדם יש גם מימד גופני וגם נשמה, השאלה היא את מה נבחר לגלות ואת מה נבחר לכסות. איזה צד נבחר להדגיש ואיזה צד נבחר להסתיר כדי לאפשר לצד השני להתגלות.
הטענה שמי שמבקש להציב גבולות בתחום המיני “רואה רק סכנה” – דומה לטענה שגופי בטיחות בדרכים אינם רוצים קידמה טכנולוגית, אלא רואים ברכב אך ורק איום. גם הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים אינה מתנגדת למכוניות; היא פשוט מכירה בכך שיש בהן גם סיכון, ולכן מציבה אמצעי זהירות. ההכרה בסכנה אינה שלילה של הטוב – אלא אחריות.
כך גם כאן. אפשר להכיר באנושיות הנשית במלואה, ובו בזמן להודות שלמתח המיני יש כוח – וכוח דורש זהירות. ההתעלמות ממנו לא תגרום לו להתפוגג.
ומעניין להביט סביב ולשאול בכנות: מה המחיר שהתרבות העכשווית משלמת, כאשר כביכול בשם השוויון והחופש המדומים היא מסרבת להציב גבולות ומעודדת חושפנות? אפשר לדון הרבה על חופש כזה או אחר, אבל בסוף מה שקורה זה שמשפחות רבות מתפרקות, נאמנות נשחקת, ברוב המשפחות אין נאמנות, גוף האישה משמש כלי שיווקי בשלטי חוצות. ובו בזמן – מי שכועסים על אלה שלכאורה “אומרים לנשים איך להתלבש”, הם עצמם ממהרים לכעוס על זמרת שבחרה להתלבש דווקא כך. גם זו אמירה על לבוש. גם זו הפעלת לחץ.
ולפעמים נדמה שלא באמת מאפשרים לאישה להיות פשוט אישה – על מורכבותה, על רכותה ועל עוצמתה. יש ציפייה לבטל צדדים מסוימים, לאמץ אחרים, להתאים את עצמך לאידיאל משתנה. להסליל את האשה להיות גבר, אבל להבדיל מהגבר – להתלבש חושפני.
מישהו באמת חושב שהמחיר הזה שוה בשביל להשיג שוויון מדומה?
ואולי, אם נהיה כנות עד הסוף, התרבות שמצהירה שהיא משוחררת מן המיניות – בעצם סובבת סביבה יותר מכול. היצר הוא הדבר היחיד שמנחה את האנשים האלה ומוליך אותם אחריו כעוורים. אם המין אינו במרכז, מדוע הוא נוכח בכל פינה, בכל פרסומת, בכל שיח? למה הוא מתעקש על חשיפת הגוף? למה הוא מתאמץ לקשר בין חשיפת הגוף לבין ראיית האישיות של האשה? הלא זה הפוך. מה יכול למשוך אנשים לתרבות כזאת מלבד היצר?
ומי לא רוצה להציג לראווה את המלכה כדי להראות העמים והשרים את יפיה? אחלה נשים, נהייתן מלכות. כמו אצל אחשורוש! ■
