“את חושבת שמורי של לפני כמה שנים היתה גאה בך אם היא היתה רואה אותך עכשיו?”
וואו. השאלה הזו תופסת אותי לא מוכנה ואני נעצרת לרגע מהליכתי. “אם היא היתה גאה בי?” אני מחזירה את השאלה לשואלת, מרוויחה עוד כמה שניות לחשוב.
“כן,” מהנהנת אחותי ומביטה בי.
אנחנו ממשיכות להתקדם ואיתן גם מחשבותיי. אני לא ממהרת לענות, רוצה להגיע קודם לדיוק העצמי שלי לגבי השאלה הזו, להבין מה אני באמת מרגישה. התשובה, לשמחתי, לא מתעכבת, ולשמחתי הרבה עוד יותר- היא גם משמחת.
“כן,” אני אומרת לה בפשטות כזו. “היא היתה גאה בי. אפילו מאד.”
“באמת?” אחותי שואלת, הפעם היא נעצרת מהליכתה.
“באמת,” אני עונה בכנות ונזכרת במורי של לפני כמה שנים. כמו לכל אחד, גם לה היו תקופות משמחות יותר ומשמחות פחות, והיא תמיד התרכזה כל כך בהווה עד כי לא עצרה לרגע לדמיין מה יהיה בעתיד וכיצד. ואתם יודעים מה, גם אם היא היתה מנסה לדמיין, היא לא היתה מעלה על דעתה את כל הדברים שקרו מאז ועד היום.
היא היתה ילדונת, והיום מורי היא כבר בחורה, כל שנה גדל בה משהו, נוסף עוד נדבך, גבהה עוד קומה בנפש וכמה חוטרים הפריחו פרחים יפים ב”ה.
***
מירוץ החיים שוטף, כמו גלים המכים בחוזקה על החוף. החוף הוא אנחנו, ויש רגעים בהם כיף להשתכשך במים והכל נעים והאופק בהיר, אך יש ימים סוערים, ימי סופה, התפרצויות של גאות ויובש של שפל.
בהמשך זרם האסוציאציות לאותו המשל אספר שאני אחת ששוחה בכל הזדמנות שיש לה. חברה קרובה אמרה לי פעם שהשחיה, המפגש עם המים, הוא כמו לידה מחדש. למען הסר ספק, אני לא מנסה לגרום לכם לעשות מנוי לקאנטרי הקרוב לביתכם, אבל יש באמירה הזו הרבה, תחשבו עליה.
בכל אופן, באחת משחיותיי, הבחנתי בדבר מעניין: רוב הזמן אני שוחה כאשר הראש בתוך המים, ומדי כמה תנועות שחיה ראשי עולה כדי שאוכל לקחת אוויר להמשך. כאשר אני שוחה וראשי בתוך המים, התחושה היא שאני מתקדמת יחסית באיטיות לאורך המסלול, אולם כשאני עולה כדי לקחת אוויר ושוחה מעט כאשר ראשי נמצא מחוץ למים, אני שמה לב שההתקדמות שלי היא מאד מהירה.
אני חושבת שגם בחיים הדבר כך: כאשר אנו נמצאים עם “הראש בתוך המים”- אנו עסוקים בהווה המתגלגל ללא הפסק, וחיים את החיים במהירות גבוהה- התחושה הפנימית היא שאנו מתקדמים לאט ושהקצב הוא לא מספיק מהיר. אבל אם לרגע קל, נרים את הראש, נשאף אוויר ונביט על החיים מפרספקטיבה גבוהה יותר, נבין שההתקדמות שלנו דווקא משביעת רצון סך הכל ואפילו טובה.
***
יצא לי השבוע לנהל שיחת נימוסין ידידותית וחברותית עם מישהי שסייעה לי לראיין אדם מסוים. היא סיפרה לי על עבודתה הנוכחית ואמרה לי שלפני בערך 13 שנים היא עבדה בתפקיד כלשהו שהיה בו משהו דומה לעבודה שלי. צחקתי ואמרתי לה שמעניין אם בעוד 13 שנים גם אני אדבר עם בחורה צעירה בטלפון, אסייע לה בעבודתה ואספר לה היכן הייתי לפני כמה שנים.
ואז חשבתי, “איפה אני אהיה בעוד כמה שנים?”
כמו בשחיה, “העוד כמה שנים” מרגישות רחוקות, אך הן יגיעו מהר, כי זהו טבע העולם. מורי של עכשיו נזכרת במורי של לפני כמה שנים וחושבת שהיא היתה ילדונת, אבל אני די בטוחה שגם מורי של עוד כמה שנים, תגיד את אותו הדבר על מורי של עכשיו. וזה בסדר, זה טוב, זה מראה שאני גדלה וצומחת, וזו הרי מהות החיים.
ובמקום לחכות שעוד כמה שנים אחותי תשאל אותי פתאום את השאלה מהפתיח, אני שואלת את עצמי כבר כעת: האם אהיה גאה בעצמי בעתיד? ואני רוצה להאמין שכן, אבל אולי השאלה החשובה והנכונה יותר לשאול היא בעצם- האם אני גאה בעצמי ובמי שאני כעת. 
לתגובות: mamimor@gmail.com