30 יום מאז שהראל בירנשטוק נפל בקרב בלבנון. דברים שכתבתי לזכרו-
הראל בירנשטוק היה עבורי דוגמה אישית, מסמן יעד ועומד בו, מתמיד, שמח בהתמדה שלו בעקביות, משוחרר ושמח, רציני ושובב, שילוב נדיר של חבר ומפקד.
הרצינות שבה הראל הכין הורדת פקודה לקו הקרוב, מצגת מסודרת שיש בה הכל, תמונות ושקפים, מטרה ופרטים קטנים, מידע טכני חשוב וענייני ת"ש ויציאות. הרצינות הזאת שבה הוא יצא לרוץ בעקביות, להתאמן, הרצינות שבה הוא ניהל את הפלוגה ואת החיים האישיים, באה כמעט בסתירה מוחלטת לצחוקים ולשטויות, לריקודים עם החבר'ה ולנחת של שיחת עומק ביום האחרון של הקו בסוריה.
בדרך כלל זה לא הולך ביחד, שובבות ושמחה עם התמדה ורצינות. הראל לימד אותנו שדווקא כן, אפשר לטייל בחו"ל, לרדת לירדן, לשחות בכינרת ולחגוג את החיים עד הקצה ובדיוק עשר דקות אחר כך להשקיע 100% מעצמך במשימות שחשובות לך, למשפחה שלך ולעם שלך.
הראל היה ציוני מאד, פטריוט ואידאולוג במובן הכי פשוט של המילה, גם כשזה לא הסתדר עם העבודה באלביט, וגם שהגברת שהייתה ממונה עליו עשתה פרצופים, הראל ראה בהיותו מפקד פלוגה במילואים שליחות פשוטה, בלי יותר מדי צלצולים, לא נטל, זכות, היה לו קשה להתגעגע, להיות רחוק מאליה והילדים, ראיתי עליו וגם שוחחנו על זה פעם, הראל לא רצה קיצורי דרך, הצעתי לו פעם שאביא אותם אליו, הוא לא הסכים בשום אופן. לא רצה פריוולגיות.
המילואים, והמלחמה בכלל, היו בראש שלו כל הזמן, הוא כל כך רצה לראות את צה"ל מנצח, את תבוסת המשטר באיראן, ניצחון בלבנון ובעזה, הוא היה חלק מזה, ממש פיזית.
דיברנו על הכטב"מים שאלביט מייצרת הראל הסביר איך זה עובד ושהכנפונים נפתחים אחרי השיגור, הוא כל כך אהב את הפיתוחים והטכנולוגיה, אהב לדעת שהוא חלק מביטחון ישראל ומהעשיה החשובה.
יש חכמה בלדעת לתת ויש חכמה גדולה יותר בלדעת לקבל… למדתי מהראל לקבל עזרה, לבקש מחבר שיכול לעזור, כמה שמחתי להיות שם כשצריך להדפיס משהו, לעצב משהו, לערוך… ראיתי בזה שליחות, הזמנתי את הראל אלינו, הזמנתי והוא פשוט בא, וזה היה כל כך משמח. האיש ידע לשחרר, ידע לקבל כמו שידע לתת. בלי חשבונות מסובכים, בלי פחד להיות חייב.
אם התאים לו, הוא בא, ככה פשוט.
פעם היה יום סגל בבית החייל, פה לידנו ביד לבנים.
08 בבוקר, אני כבר לא זוכר בדיוק מה ואיך, רק זוכר שהוא הופיע וכל כך שמחתי. זה היה חודש אחרי שנכנסנו לביתנו החדש. ואז הם באו, בירנשטוק ויואב לזר ואבי קליין, הם פירגנו והחמיאו והשאירו כל כך הרבה אור בבית אחריהם, כזה כיף, כל כך הרבה געגוע… אפילו קפה לא הספקתי להכין להם, בקושי מים.
הראל היה שולח הודעה- אני חונה למטה, ועניתי ברוך הבא, וכל כך שמחתי.
היכולת שלו להתחבר עם כל אחד, להכיר כל כך הרבה אנשים, להבין לליבו של אדם.
היכולת הנדירה להנהיג מצד אחד ולהקשיב מצד שני…
היה כל כך כיף איתך, הראל, כל כך בטוח בסביבתך, היה טוב כל כך. הלוואי שנדע לספר לדורות הבאים מי היית, שידעו גם הם שהיית כזה… ■
