ללי דרעי

אבא
יעקב, בן 76 עוד מעט והיום עובד כשומר על פועלים פלסטינים. הוא עבד בכל עבודה אפשרית בחייו ואפילו פתח את חנות המוצרים הטבעיים הראשונה בפריז ועד היום ממשיך לעבוד. אבא האדם שלימד אותי ללמוד תורה, את החשיבות של המסורת ואת הכבוד לדורות הקודמים. הוא היה החברותא הראשונה שלי, כל שבוע בהלכות מהבן איש חי.
אמא
חנה, עקרת בית בת 75. תמיד הלכה אחרי אבא בכל. היא לימדה אותי אחריות ושהדברים תלויים בי ואסור לי לחפש אצל אחרים את הסיבות לקשיים.
החצי השני
חיים, מהנדס מחשבים, שלפני שנתיים עשה תואר שני בהוראה של מתמטיקה ומדעי המחשב ועכשיו הוא עובד בשני המקצועות ביחד – וכיף לראות אדם שעושה מה שהוא אוהב. אני לא קוראת לו “אִישִׁי” אלא בעלי והוא כל מה שאני לא. הוא מעמיק מאד ויסודי. הוא מאזן אותי ואני בהחלט זקוקה לאיזון שלו. חוצמזה הוא האבא של ששת ילדיי.
פריז
עיר הולדתי, יפיהפיה מבחוץ, שביליתי בה את 15 שנותיי הראשונות, אבל הנשמה והלב שלי שייכים לטוניס, למרות שמעולם לא דרכתי בה. כל הילדות שלי טיילתי בזיכרונות של סבא וסבתא בטוניס, אני יכולה להגיד את שמות הרחובות, בתי הכנסת ואיך נראו החיים שם.
התחושה שלי שגרתי אמנם בפריז, אבל פריז בעיני הייתה תחנה. מאז שנולדתי בסלון היה צילום גדול של שער ציון בירושלים וידענו שלשם אנחנו מכוונים. זה היה הדיבור בבית, שאמנם הגענו מטוניס ואנחנו גרים בפריז – אבל המטרה היא להגיע לירושלים. לכן מעולם לא ייחסתי לפריז חשיבות מאד גדולה.
עליה
כל שנה בסוף ליל הסדר היינו שרים “לשנה הבאה בירושלים” ויום אחד בגיל 14 אמרתי לאבא שלי אתה “עובד” על השם. אתה אומר לשנה הבאה בירושלים אבל לא עולה לירושלים. ההורים לא יכלו לעזוב סבא וסבתא שלי שחיו איתם וכבר היו מבוגרים. אז ביקשתי מאבא שיעזור לי לעלות לארץ.
הגענו לעליית הנוער וחודשיים לפני יום הולדת 15 הגעתי לארץ פעם ראשונה בחיי, כדי להישאר בה לתמיד. לעולם לא אשכח את “ברכת הבנים” שאבא עשה לי בשדה התעופה לפני העלייה למטוס. הוא שם עלי את ידיו והרגשתי שמעל הידיים שלו יש את כל הדורות שלא זכו להגשים את החלום של שיבת ציון. היו הרבה דמעות כי עזבתי את ההורים, סבא וסבתא, אחי ואחותי, אבל הלב התפוצץ משמחה.
ארץ ישראל
נחתנו בארץ קבוצה של בנות מצרפת ולקחו אותנו לאולפנת חורב בירושלים. אני זוכרת שראיתי את ירושלים פעם ראשונה מהמונית, כשכל האורות של העיר נגלו אלינו בסיבוב שאחרי מוצא והרגשתי שאני בתוך חלום. הייתה אופוריה גדולה מאד בימים הראשונים והתנפצות גדולה אחרי זה. פתאום הבנתי מה השארתי מאחור.
אבל אז הגיעו החגים ויום אחד ראיתי על האוטובוס כיתוב “שנה טובה” וברדיו שמעתי את החדשות שעוסקות בהכנות לחגים, והכל נושם ורץ על פי הקצב של חגי תשרי וזה פשוט הרגיש לי קסם. לשמוע את השופר בראש השנה מכל עבר ולראות בכיפור את כל הרחובות עם יהודים בלבן וכמובן סוכות אחר כך – כל זה פשוט הרגיש לי כל כך יהודי. כל דבר שבצרפת היה מאבק על הזהות היהודית שלי, פה היה מובן מאליו. אחרי החגים כבר היה ברור לי שאני נשארת ולא מסתכלת לאחור.
עלייה משפחתית
חודש לפני שנישאתי, בגיל 19, ההורים שלי עשו עליה והצטרפו אלי ולאחותי שגם עשתה עלייה שנתיים אחרי. סבא וסבתא נפטרו כמה חודשים לפני, שניהם באותו לילה. הם בעצם נתנו להורי את ברכת הדרך לעלות ארצה.
יש”ע זה כאן
התחתנו בתקופת הסכמי ‘אוסלו’ והיה ברור שהולכים לגור ביש”ע, אז עברנו לגור בקראוון בבית אל. כשאתה עולה לארץ מתוך חיבור לתנ”ך, אתה שומע את המילים בית אל, שילה, חברון ובית לחם ואתה לא מוכן לחשוב שיוותרו על המקומות האלה, שהיו הכח שדחף אותך לעזוב הכל ולעלות.
עלי
חיפשנו ישוב מעורב ביו”ש והגענו לעלי, שיש בו גם אוכלוסייה חילונית. היה חשוב לי שהילדים שלי יכירו ילדים שונים מהם. לצערי היום הישוב נהיה יותר חד-גווני. בבחירות המונציפליות האחרונות נבחרתי לחברת מועצת בנימין מטעם הישוב עלי.
הליכוד
כשחיפשתי את הבית הפוליטי שלי ידעתי שזה יהיה הליכוד. לא בגלל חברי הכנסת שנמצאים שם, שאני כמובן מעריכה אותם, אלא בגלל ציבור הבוחרים. שם כל עם ישראל, אשכנזים וספרדים, חילונים ומסורתיים ודתיים. כל מי שמגדיר את עצמו קודם יהודי ואחר כך ישראלי.
מסורתיות
אני כופרת בהגדרה של מסורתיות בתור מדד לפרקטיקה דתית. זו זהות – לא רק סוציולוגית אלא גם אמונית. אני שומרת את כל התורה והמצוות אבל מגדירה את עצמי מסורתית, כי זו עמדה נפשית שרואה את הכלל לפני האדם הפרטי. הכלל זה התא המשפחתי, אחר כך הקהילתי וכמובן הלאומי. אני לעולם לא אתנצל על זה שאני דואגת קודם לאינטרסים של העם היהודי וזו העמדה הנפשית של המסורתיים.