למה אני בניו יורק כששופר בהר הבית?

פגשתי זקנים מופלגים מחסידי ויז׳ניץ, שתיארו בפניי איך הייתה הנסיעה לאדמו״ר ממלאת מצברים לתקופה ארוכה, ובאיזו מסירות התאמצו יהודים לנסוע. אחד מהם, אריה ברקוביץ, מרמת תמיר, תיאר לי איך ב-90 וכמה שנותיו הוא זכה לפגוש ארבעה אדמו״רי ויז׳ניץ עוקבים, מאז שנסע לראשונה עם אביו מגרוסוורדין לרבי. חשבתי ש׳הקבלת פני רבו׳ כזאת היא משל לעלייה לרגל, שתתחדש במהרה בימינו. בכלל, כשתיארו הזקנים בפניי מזיכרונות ילדותם, שמתי לב שתמיד הזכירו את הנסיעה של האבא לאדמו״ר. זה היה חרוט בזיכרונם כאיזו פסגה בילדות.
גם מרדכי (מרטין) לייבוביץ׳, שהלך לעולמו לפני כשבועיים בירושלים, סיפר לי על כך: ״מזכרונותיי הבהירים, כשהייתי ילד ב׳חיידר׳, כבן שבע או שמונה, אני זוכר את אבא נוסע לאדמו״ר (רבי ישראל הגר, בעל ׳אהבת ישראל׳, כנראה). מהעיירה שלנו בצ׳כוסלובקיה ועד לרבי הייתה נסיעה של כ-100 ק״מ, על מזחלת שלג רתומה לסוסים. אני זוכר את העגלה מגיעה לביתנו, כשהשלג היה בגובה של כ-20 ס״מ בלבד, והיה נוח לנסוע עליו. את הפעם ההיא אני זוכר במיוחד משום שהתחננתי לאבא שייקח אותי איתו לרבי, אבל הוא לא הסכים״.
אגב, כנראה שהברכות שהרבי שלח עזרו לו גם בלי נוכחותו… אחרי שנות שלווה ואחדות בין הפלגים בעיירה, באו ימי הרעה. הוא במחנה אושוויץ, עומד מול ד״ר מנגלה ימ״ש: ״הייתי בן 16, לא גבוה, הבנתי מהי הסלקציה הזאת. שמתי אבנים בנעליים, גל אבנים תחתיהן, עמדתי מתוח, שום דבר לא הועיל לי. השטן הזה סימן שמאלה, למוות. לא התייאשתי. אחרי הפנייה שמאלה הצלחתי להיעלם ולהתחבא בבור של צואה, כשאת גופי החזקתי למעלה, אוחז בידי באיזה זיז במשך שעות עד החשיכה. הייתי חזק פיזית. אגב, אחרי זמן ראה אותי ד״ר מנגלה בלכתו במחנה, זכר אותי בין כל האלפים שעברו תחת ידו, ואמר: ״יהודי, אני חשבתי שכבר התפטרנו ממך״…
באושוויץ-בירקנאו חשבתי שאני מזהה את בת-הדודה שלי מעבר לגדר, במחנה הנשים. קראתי לה ׳חייק׳ה׳, והיא ענתה. זו היא. בפעמים הבאות היא הסתכנה וזרקה לי לחם בתוך גרב מעבר לגדר, אין לי מושג איך היא השיגה אותו. את חסדה אני זוכר לה כל חיי. היא גרה בחיפה, ואני נוסע הרבה לבקר אותה. לאחרונה, בגלל חולשתי ביקשתי מבני שיבקר אותה במקומי.
אחרי השואה הקמתי את ביתי בארה״ב. התפרנסתי כנהג מונית. קיץ אחד בשנת תשכ״ז (1967) אני במונית בניו-יורק, שומע ברדיו ׳הר הבית בידינו׳, ׳הר הבית בידינו׳, וקולות שופר. לא ידעתי את נפשי. אמרתי לעצמי: ׳מה אני עושה כאן?׳. חזרתי הביתה, מכרתי הכול, ועליתי לארץ עם משפחתי׳..״.
ישבתי פעם עם קהילה בשעת ׳רעווא דרעוין׳ לשירי סעודה שלישית, סיפורים ודברי-תורה. ניגש אליי יהודי זקן, ושאל: ״מדוע לא תשיר ׳שירי שלשידס׳ (שלוש-סעודות)?״, שאלתי אותו: ״מה למשל?״, והוא אמר: ״אני כבר לא זוכר מה בדיוק שרו, אבל שירי שלשידס!״.
הוא סיפר: ״מנחם מנדל שמי. גדלתי בעיירה קטנה בהרי הקרפטים, עם יהודים שהתפרנסו מעמלם בקושי כל השבוע, אבל בשבת היינו בעולם אחר. את הסעודה השלישית משכנו כמה שאפשר לתוך הלילה, התקשינו להיפרד מהשבת. רובם היו מחסידי הרבי מויז׳ניץ, אבי היה חסיד של רבי אחר, פחות ידוע. קינאתי בהתלהבות הויז׳ניצאים בנסיעותיהם לרבי, רבי שאפילו פעם הגיע לעיירה שלנו, לשבת בלתי נשכחת. זכיתי להינצל, לעלות לארץ, להיות ממשחררי קבר רחל ומערכת המכפלה ב׳ששת הימים׳, לגדל כאן משפחה נפלאה, אבל האווירה ההיא מעולם לא חזרה, היהודים ההם, הניגונים האלה…״.