יש רגעים בהיסטוריה שבהם חוט דק של אמונה פשוטה, אומץ או לב נשי שקט מציל חיים ומשנה את פני הדורות.
שני סיפורים על שתי סבתות – נינט ורבקה – שמעשיהן הצנועים נרשמו בספר דברי הימים של עם ישראל, וכנראה שלא במקרה הן זרעו משפחות שגיבורים צמחו מתוכן.
01
27 ביוני 1976. – נינט, תושבת קנדה שביקרה בארץ, עמדה לנסוע לפריז כדי להשתתף בחתונת אחייניתה. בשדה התעופה היא פגשה את פרופ' לבני ואשתו, שליוו את בנם לטקס בר המצווה בפריז. לבקשתם, נינט הסכימה ללוות את הילד. הם עלו יחד לטיסת "אייר פראנס" מתל אביב לפריז, עם עצירה באתונה.
אך זמן קצר לאחר ההמראה מאתונה – השתלטו על המטוס ארבעה מחבלים, שניים גרמנים ושניים פלסטינים. המטוס נחטף לנמל אנטבה שבאוגנדה, שם הרודן אידי אמין קיבל את המחבלים בזרועות פתוחות. בתוך זמן קצר, נפרדו היהודים והישראלים משאר הנוסעים.
נינט עוררה חשד בקרב המחבלים: היא נשאה דרכונים רבים: מרוקאי, ספרדי, בלגי, צרפתי, קנדי, ואפילו גרין קארד אמריקאי. הם תהו מי היא ולמה היא לא מתיישבת עם אף קטגוריה ברורה.
היא ראתה מבעד לחלונות את קבלת הפנים החמה שהאוגנדים ערכו למחבלים הפלשתינים, והבינה: אין כאן "שותפים תמימים", אלא אויבים משותפים.
וכשנפרדו הישראלים משאר הנוסעים, הילד שאותו ליוותה נמצא בצד השני של האולם, בין בני הערובה הישראלים.
נינט לא יכלה לשאת זאת. היא נכנסה לשירותים הכימיים שהיוו כמחיצה בין שני הקבוצות – ודילגה מעל המחיצה שהפרידה בין הצדדים. יום אחר יום, חצתה שוב ושוב, מעבירה לחטופים מסרים, מביטה במתרחש, זוכרת כל פרט.
בפנקס קטן שכתבה באותם ימים תיארה את מיקום החלונות, השומרים, החיילים, ואת מבנה הטרמינל הישן.
ביום חמישי, כשהוחלט לשחרר 102 מנוסעי המטוס, היא הייתה ביניהם. כשהגיעה לפריז, הזמין אותה השגריר הישראלי לשיחה – ושם פגשה את עמירם לוין, שהיה בעברו מפקד סיירת מטכ"ל.
היא הוציאה את הפנקס. השרטוטים שלה שימשו את צה"ל בתכנון מבצע אנטבה, במענה לשאלה האם האוגנדים מעורבים והאם מותר לירות בהם. בזכותה, לא היה עוד ספק.
נינט מורנו, אותה אישה אמיצה ואלמונית, הקימה בארץ משפחה של גיבורים.
היא סבתו של עמנואל מורנו הי"ד, לוחם סיירת מטכ"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה,
וסבתא-רבא של איתי מורנו הי"ד, לוחם מגלן, שנפל ביום הראשון של מלחמת התקומה.
02
הסיפור השני על סבתא מיוחדת התרחש ב- 1955 בכפר קטן בין הרי האטלס שבמרוקו. בחודש אלול, בשעות שלפני עלות השחר, זרמו יהודים אל בתי הכנסת לאמירת סליחות. הם חשו שזו תהיה השנה האחרונה של אמירת הסליחות בגלות. לבם בער מתשוקה להגיע לארץ ישראל.
הסיפורים על הנס הגלוי של הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל הגיעו גם לכפרים הנידחים בהרי האטלס.
משפחות היהודים חולקו לאוניות שונות שעל גביהם יעשו את המסע לארץ ישראל.
חודשיים לאחר מכן, נקבע כי אחת האונייות שנקראה "ירושלים" תוביל עשרות משפחות מנמל קזבלנקה אל חופי חיפה.
האונייה הפליגה בשירה ובדמעות – תפילה של אלפי שנות גלות שמבקשת להתגשם סוף סוף.
ביום השלישי למסע סער הים מאוד. הגלים התחילו להכות בדופן האוניה בחוזקה, הרוח שואגת, הקברניט החל לאבד שליטה על האוניה. נוסעים נואשים החלו אוחזים בסירות ובגלגלי ההצלה וזעקו לשמיים "שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד".
בין הנוסעים היה החכם רבי יוסף דנינו זצ"ל, שהיה רב גדול מקובל וידוע בברכות ובתפילות המיוחדות שלו. הנוסעים פנו אליו בתחנונים: "עשה משהו, הצל אותנו מהאסון המתרגש עלינו!"
החכם התפלל והתפלל ועדיין לא ראו את השינוי המיוחל.
בשלב מסויים הוא ביקש "הביאו לי אפיקומן." האנשים הביטו זה בזה בתדהמה. איך יימצא אפיקומן תשעה חודשים אחרי חג הפסח, בלב ים?
ואז קמה אישה אחת, בשקט, בענווה.
ושלפה שקית קטנה שהייתה מונחת בתוך האבנט שלה – ובתוכה היו שיריים מאפיקומן ששמרה כסגולה לברכה ולשמירה.
רבי יוסף לקח את השיריים, פיזרם לארבע רוחות השמיים, וזעק:
"ריבונו של עולם, השלם מסעם של היהודים התמימים והאהובים האלה לארץ הקודש לארץ ישראל"
והים שקט.
הסערה פסקה.
השמיים התבהרו.
האוניה המשיכה במסעה לארץ ישראל.
עד אשר נשמעה קריאה חנוקה מדמעות: "הנה היא! ארץ ישראל! הנה חיפה מול העיניים!"
האונייה עגנה בבטחה. העולים ירדו ונשקו את עפר האדמה של ארץ הקודש.
ומי הייתה אותה אישה צדקת שהחזיקה באפיקומן והצילה את חייהם?
רבקה פרץ ממושב גדיש, אם למשפחה שכולה אמונה, מסירות ונשמה יהודית גדולה.
רבקה פרץ הייתה אמו של אליעזר פרץ ז"ל, בעלה של מרים פרץ שתוודא לחיים טובים וארוכים,
וסבתם של אוריאל ואלירז פרץ הי"ד, שנפלו מות גיבורים בהגנה על עם ישראל.
שתיים – והיסטוריה אחת
נינט באנטבה, רבקה בלב ים.
האחת נלחמה בחושך של טרור, השנייה בגלי הסערה.
שתיהן פעלו מתוך לב אם, מתוך אמונה פשוטה, ומתוך חוט של חסד אלוקי שנטווה בדורן –וממשיך להאיר עד היום בצאצאיהן.
בזכותן למד עם ישראל שגבורה אינה מתחילה בשדה הקרב. היא מתחילה בלב של סבתא, שמאמינה, מתפללת, רואה – ויוצרת מציאות של עם חי, נאמן ומלא תקווה. ■
Ori88533@gmail.com
