בימים אלה שבין יום העצמאות ליום ירושלים, נראה לי שיש עניין לחזור על היסודות שעליהם מושתת קיומה של מדינת ישראל מבחינה תורנית והלכתית.
אמנם לפעמים מתגנבת השאלה: מדוע אנחנו משקיעים מאמץ גדול כל כך בנושא זה, כאשר רבים חולקים על עצם העלתו, בטענה שאין למדינה שום שייכות לדיני התורה? שזו מדינה חילונית הפועלת לפי עקרונות חילוניים ושכל מה שקשור לתורה ולהלכה אינו נוגע לימינו אלה?
בעניין זה מקובלים עלינו דברי רבותינו שיש להתייחס אל המדינה בחרדת קודש, שכן היא בבחינת 'אתחלתא דגאולה' ומייצגת את מלכות ישראל, כשנלוות אליה שתי התופעות הנפלאות של קיבוץ גלויות והקץ המגולה על ידי הפריחה והשגשוג.
עם זאת, אין די בכל אלה כדי להעמיד את הדברים על מכונם ויש צורך לבססם על פי עקרונות הלכתיים שבלעדיהם הכל נשאר בגדר 'דרוש'. כשם שאי אפשר להורות הלכה בהלכות שבת בלי להסתמך על הפוסקים, כך גם אי אפשר להורות הלכה בהלכות מדינה מבלי להסמיכה על דברי רבותינו הראשונים והקדמונים.
מדובר אם כן על מקצוע תורני חדש וחלוצי שמעטים עסקו ועוסקים בו, אולם בכל זאת יש כבר כמה עקרונות שקיבלנו מרבותינו ועל פיהם יש להמשיך ולדון בכל השאלות המתעוררות בחיים הציבוריים במדינה.
לאור זאת ברור ופשוט שיש כמה שאלות שדורשות הכרעה הלכתית. בשבת שקוראים בה את פרשת 'בהר', שם נזכרים מספר פעמים הגרים התושבים, זהו זמן ראוי לדון במעמדם של המיעוטים במדינה היהודית.
לדעת רבים, עצם ישיבתם מקובלת כשברור שאינם עובדי עבודה זרה. לשיטתם, אף הרמב"ם, הפוסק שאין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, מסכים שבתקופות כמו שלנו יש לקבל את ישיבתם עמנו כהכרח שלא יגונה.
שאלה קשה יותר היא האם יש לגויים היושבים בארץ את הזכות להשפיע על הנהגת המדינה. בעניין זה נראה שיש להבחין בין הנושאים השונים – בין אלה השייכים לתחום הכלכלי-חברתי לבין אלה השייכים לתחום המדיני-בטחוני. סמכות הממשלה בתחום החברתי-כלכלי נובעת מכוח הכלל הקובע ש'דינא דמלכותא דינא' – עיקרון אוניברסלי שקיים בכל מקום וושתקף לכל אוכלוסיה.
לעומת זאת, כאשר מדובר על נושאים של חוץ וביטחוןי- מקור הסמכות של הממשלה שונה, שכן העיקרון של 'דינא דמלכותא' אינו שייך לדברים שנוגעים לפיקוח נפש. עם זאת יש לממשלה את הסמכות להחליט גם בדברים אלה, מפני שקיבלה מנדט מן העם להנהיגו.
אמנם בנקודה זו מתעוררת בעיה: האם ניתן לשתף גם את הגרים התושבים בהכרעות המדיניות, כשלכאורה אין זה אפשרי מפני שאין להם חלק במצוות הארץ?
נראה שבעניין זה יש הבדל בין השתתפות של יחידים לבין השתתפות של קבוצות לאומיות. דומה הדבר להתנהגות היהודים בארצות הגולה, שאינם מקיימים מפלגות משלהם אבל מקיימים פעילות פוליטית במסגרת המפלגות הכלליות. כך צריך לומר גם במדינת ישראל, שכל התושבים רשאים להתפזר בין המפלגות השונות ובמסגרות אלה תהא להם אף השפעה לגיטימית. מה שאין כן כשמדובר על מפלגות בעלות זהות לאומית זרה, שאותן אין לשתף בהכרעות מדיניות. דבר זה פשוט לכל בר דעת ונכון גם מבחינת ההלכה.
אשרינו שזכינו ששאלות אלה נעשו מעשיות, וצריך לעודד את המבקשים לעסוק בהן. בטוחני שיש בתורתנו מענה ראוי ומתאים לכל השאלות המתעוררות, אף בזמן הזה
