01
לפני למעלה משלושים שנה, בסמוך לאחד מימי העצמאות, הציע לי ידידי מיכאל קארו [מצאצאי 'המחבר'], לשמוע דרשת יום העצמאות מרבו של אביו. הוא אמר שמדובר בתלמיד חכם מיוחד, מעולי מרוקו, מתלמידי ה"חזון איש". הבנתי שיש כאן אישיות מורכבת, ולא בהכרח צפויה. ואכן, הדרשה של הרב יעקב פרץ, שהתקיימה בבית כנסת בשכונת נוה יעקב, לא הייתה מתאימה בתוכנה לבוגר קלאסי של ישיבת פוניבז' של היום… מן הסתם היא דמתה יותר לדרשה של הרב כהנמן, מייסד וראש ישיבת פוניבז'.
מאוחר יותר הזדמן לי לשמוע פה ושם במקרה כמה שיעורי הלכה שלו בכולל "היכל פנחס" שבשכונת מוסררה בירושלים. הוא דרש מתלמידיו את הכרת שיטות הראשונים השונות לפני כל דיון למדני, והוא גם היה מעלה בפניהם שאלה הלכתית לפני שהיה משיב לה. הוא ביקש לשמוע את חוות דעתם בפתיחות, לפני שיביע את דעתו.
הרב יעקב פרץ הלך לעולמו בשבוע שעבר. קשה להתעלם מהעובדה שרעייתו הרבנית שמחה הלכה לעולמה גם היא בשנה זו.
מכיוון שהוא העמיד תלמידים רבים בהלכה, זוהי הזדמנות לחדד כמה עניינים בפסיקת הלכה: ספרי השו"ת היו אבני יסוד בפסיקה בכל הדורות. לאחרונה, הציבור התורני מכיר פחות ופחות את עולם הפסיקה. מדוע? מפני שבישיבות המגמה היא לצאת ידי חובת מירב השיטות ההלכתיות, ויפה שכך, כשזה לא בא על חשבון דברים אחרים. הבעיה מתחילה כשחומרא הולכת ומתפשטת בציבור בטעות כעיקר הדין, ואז חוששים להקל כשצריך. זה קורה המון. מאידך, קורה גם להיפך, כשיש איזו קולא לשעת הדחק, שמאומצת בציבור הרחב להיחשב כעיקר הדין, וגם זה אחד מחששות הפוסקים. אמר לי בזמנו בעל ה"ציץ אליעזר" לגבי אחד מפסקיו הידועים, שהציבור הרחיק לכת מאד עם אימוץ הקולא הזאת, כשלא זו הייתה כוונתו, וד"ל.
סיפרה לי תלמידה בת"א: "אכלתי תמיד לא כשר, שרימפס וכו' עד שהחלטתי לקבל על עצמי לשמור כשרות. בסוף לא עמדתי בזה, נשברתי, וחזרתי לדרכי הראשונה". זה נשמע לי מוזר, אז שאלתי אותה מה היה הכי קשה, מה "שבר" אותה, לאיזה מאכל היא התגעגעה במסעדות הטריפה, שלא מצאה לו מקבילה כשרה. והיא השיבה: "לא הצלחתי להקפיד על שש השעות הארוכות האלה שבין בשר לחלב…"
לפוסק הגדול יש הבנה בצורך האנושי, ויש לו אחריות ציבורית ואחריות לאומית לקיום התורה. פסיקתו נובעת גם מהמשמעות הרחבה של הפסיקה, מההקשר, מההשלכה של פסיקתו. לכן, פוסק גדול יהיה פעמים רבות בלתי צפוי בפסיקתו.
לפני כמה שנים הלכתי להתייעץ עם הרב יעקב פרץ בכמה נושאים הלכתיים שעמדו על הפרק, ואני זוכר בעיקר את תשובותיו הלא צפויות. יש דברים שהקל בהם מאד, ויש שהחמיר בהם, אבל בכל הנושאים הייתה לו דעה מקורית. באותה שיחה, למשל, שאלתי אותו על נוסח היתר עסקה בענייני ריבית. באותם ימים ביקשתי ממו"ר הגרז"ן גולדברג זצ"ל ניסוח היתר עסקה עבור מוסד מסוים. הוא אמר לי לנסח לבד (על סמך הנוסחאות של ה"חיי אדם", של ר' עזריאל איגר ושל הרב יעקב בלוי) – 'תבין את העקרון, ואז אין חשיבות לנוסח המדויק'. ניסחתי, וכשסיימתי ביקשתי להראות לו. הוא ביקש שאגיד רק מה העקרון, וסירב לראות את כל הנוסח מדויק, בטענה שזה מיותר, ושאסמוך על מה שניסחתי. לא הבנתי. במבוכתי וחששותי, ביקשתי את אישורו של הרב פרץ לניסוח, והוא הסיט את כל כובד המשקל מהצד הפורמלי, הרשמי, של ההיתר, ניסוח המסמך, לבין מהותו. הוא אמר: 'הניסוח הוא חשוב, אבל רק אחרי שאכן מדובר בעסקה. אי אפשר להסתמך על מסמך כשהמהות חסרה'. והוא הסביר: 'אברך שמתקיים ממלגה ומעבודת אשתו, ולוקח הלוואה בריבית מהבנק כדי לקנות לחם וחלב, איזה היתר יש לו? אם הוא מרחיב את דירתו ומעלה את ערכה, אזי יש כאן עסקה והוא יכול להיכנס למינוס, אבל כשההלוואה היא לצורך קיומי, הרי זו ריבית ממש! נכון שלבנק יש מסמך "היתר עסקא", אבל צריך להבין את מהות ההיתר'. ואז הבנתי את התנגדותו של הגרז"ן לעסוק בניסוח השטר. רק בסוף השיחה הארוכה אמר הרב פרץ: 'ועכשיו תשאיר לי את הניסוח, אקרא אותו בדקדוק, ונדבר עליו בפעם הבאה'.
לאחרונה שאלתי פוסק ידוע כמה שאלות מעשיות שעלו בקהילות בחו"ל, והוא טען שפסיקה בחו"ל היא עולם אחר לגמרי, ומוכרחים להכיר היטב את המציאות שם. בהגינותו הוא סירב להשיב. במהלך השיחה ההיא עם הרב פרץ הוא סיפר לי על כמה התמודדויות הלכתיות קשות שיש בקהילות בחו"ל, שדורשות פתרונות יצירתיים. הוא תמך בתלמידיו שנסעו לכהן ברבנות בקהילות שונות, בעיקר בדרום אמריקה, ונהג להשיב לשאלותיהם. הוא גם היה נוסע לשם מדי פעם כדי לפתור בעיות הלכתיות שעלו.
02
פעם סיפרתי לרב משה הלברשטאם, שהיה פוסק ירושלמי, חבר בד"ץ העדה החרדית, שאני מרבה להביא שאלות בפני הרב ישראל יעקב פישר, ראב"ד הבד"ץ, ואמרתי לו שאני תמה על כוח ההיתר שלו, שמפתיע אותי בכל פעם מחדש, בדברים שהתלבטתי בכלל אם יש טעם להעלותם. הוא השיב: 'ככה זה אצל פוסק גדול באמת, שאינך מבין את דרכו בפסק זה, אבל אתה יודע שהיא מבוססת על יר"ש ועל ידיעה מקיפה ביותר של כל התורה כולה, ולכן אין להרהר אחריו. זהו כוחה של תורה שבעל פה'.
03
פסיכולוג בוגר ישיבות, מתלמידי הגרי"ד סולובייצ'יק, שמטפל בילדים ונוער חרדי, ומטבע הדברים הוא מתייעץ עם פוסקי הלכה, אמר לי שההתפעלות שלו מהפוסקים איננה רק מידיעת התורה שלהם אלא מעומק הבנתם בנפש האדם. הוא טוען שאין שום קשר בין השקפת עולמו הכללית של הפוסק ורמת פתיחותו, לבין כוח ההיתר שלו, ושהפסקים המקילים ביותר יצאו מפי פוסקים גדולים המשתייכים לעדה החרדית.
04
לסיום, בשם ר' אריה בינה, ששמע מר' חיים עוזר גרודז'ינסקי, אדגיש את האמור להיות מובן מאליו, והוא כלל נוסף במסירת תורה שבע"פ: 'כוח ההיתר והפסיקה הוא דבר שניתן רק לגדולי תלמידי החכמים שבדור. כל סמיכה לרבנות ניתנת על דעת כן, שהרב ישאל את גדולי הפוסקים בכל פסיקה חדשה'. או בלשון אחרת, שהייתה מקובלת בארה"ב: "השאלה הכי חשובה שנשאלים נבחני הסמיכה לרבנות היא: 'האם אתה יודע מהו מספר הטלפון של ר' משה פיינשטיין?" ■
meirdorfman@gmail.com
