שלום הרב. לפני שלושה חודשים הפכתי לאלמנה. עדיין קשה לי לכתוב את המילה הזו. אלמנה…
בעלי נפטר אחרי עשרים שנה של מחלה. כיסא גלגלים, כאבים, תלות מוחלטת. דברים שאנשים מבחוץ בכלל לא מבינים עד כמה הם נוראיים.
אבל מי שהכיר אותו באמת ידע: הגוף היה מוגבל, אבל הנשמה הייתה ענקית. עזרא, בעלי, היה איש של אמונה יצוקה. לא סיסמאות. אמונה שקמים איתה בבוקר גם כשכואב, שממשיכים איתה לבית הכנסת גם כשכל יציאה מהבית מסובכת כמו מבצע צבאי, ושלוחשים בה 'תודה' גם בלילות שהכאב לא נותן לעצום עין.
לפעמים הוא היה רואה אותי בפנים עצובות ואומר לי: "רותי, תצאי לבלות. תחיי. תעשי מה שישמח אותך. אל תדאגי לי".
וזה מה שקשה לי עכשיו יותר מכל – אני כל כך רוצה לשמוע לו, ולא מצליחה.
בשבת האחרונה, למשל, עמדתי בעזרת נשים כמו תמיד. הסתכלתי למטה, למקום הקבוע שלו – השורה השלישית, ליד העמוד, המקום שבו ישב שלושים שנה. ריק. ואני לא הצלחתי להתפלל. רק עמדתי בדממה ומפלים של דמעות זולגים לי מהעיניים.
אני מתגעגעת אליו. לא רק לנוכחות הפיזית שלו בבית – אלא לאופן שבו הוא ראה את העולם. לאומץ ולנחישות שלו. ליכולת שלו גם ברגעים הכי קשים, לא לשאול 'למה זה מגיע לי?!', אלא להגיד: 'תודה שעוד יש לי את היום הזה'.
והרב, יש עוד משהו שאני קצת מתביישת לכתוב.
לפעמים אני חושבת על העתיד.
לא עכשיו. אבל יום אחד. אולי ארצה שוב קשר, זוגיות, חיים.
ואז עולה בי מחשבה שמרסקת אותי: האם זו לא בגידה בו? אם יום אחד אתחתן שוב, האם זה אומר שהאהבה שלי ושל עזרא נגמרה?
ובעיקר אני רוצה לדעת דבר אחד: טוב לו עכשיו?
רות
***
רות יקרה,
תודה ששיתפת. יש במילים שלך הרבה כנות ואומץ, ואתחיל מהדבר הראשון:
הגעגוע שלך אינו בעיה שצריך להתגבר עליה. הוא בדיוק הצד השני של האהבה הגדולה שהייתה ביניכם.
כי מי שאהב באמת – מתגעגע באמת. ומי שחי שנים ליד אדם כמו עזרא, לא נפרד רק מאדם. הוא נפרד מקול. ממבט. מנוכחות של אמונה שמילאה את הבית מחדש בכל בוקר. ולכן הכאב שלך – הוא קדוש. והדמעות שזלגו לך בעזרת נשים מול המקום שלו – הן לא חולשה. הן עדות לאהבת אמת שלא יודעת להעמיד פנים.
א-ב-ל בתוך הכאב הזה חשוב לומר: עזרא לא היה כיסא הגלגלים שלו. הוא לא היה הכאבים, לא היה התלות, לא היה הגוף שהגביל אותו. כל אלה היו רק הבגדים הכבדים שהנשמה שלו נאלצה ללבוש בעולם הזה.
אבל היא עצמה – הייתה גדולה ועצומה מכל זה.
תהית, רות, מה קורה איתו עכשיו.
ובכן, חז"ל מכנים את העולם הבא – "עולם שכולו טוב".
אנחנו, מכאן, לא מסוגלים בכלל לדמיין את זה. אנחנו אנשי גוף. כואב לנו, חסר לנו, החושים שלנו קולטים רק את העולם הפיזי. את התחושה של טוב מוחלט, טהור, אינסופי – אנחנו לא מסוגלים בכלל לתפוס.
אבל האמונה שלנו אומרת שברגע הפטירה הנשמה לא נעלמת. היא משתחררת. כמו ציפור דרור ששנים הייתה בכלוב צפוף, ופתאום השער נפתח והיא יכולה לפרוש כנפיים ולדאות לשמים. בלי כאבים. בלי מגבלות. בלי גוף שבור שמושך אותה למטה. רק נשמה. צלולה. חופשיה. קרובה אל ה'.
ואני מאמין שעזרא, שהחזיק באמונה גם כשהיה קשה, שנשא את ייסוריו באצילות, שהמשיך להודות ולהאיר גם כשהגוף בגד בו – נמצא עכשיו במקום של מנוחה ואור. וכל מה שהגביל אותו כאן – כבר לא קיים יותר.
ואת שואלת, רות: מה אני עושה עם הגעגוע? והתשובה היא: לא מוחקת אותו. לא נלחמת בו. לא מתביישת בו.
את נותנת לו מקום. אבל לא נותנת לו לקבור אותך בחיים.
כי יש הבדל גדול בין לזכור אדם אהוב, לבין להפוך לאנדרטה לזכרו.
אני אומר לך משהו שאני מאמין בו בכל ליבי: להמשיך לחיות זו לא בגידה בעזרא. זו לא מחיקה של מה שהיה ביניכם. ממש לא.
אהבה אמיתית לא נגמרת כשהחיים ממשיכים. לפעמים היא רק מחליפה צורה: היא הופכת לכוח שדוחף אותך קדימה גם ברגעים שנדמה שאין לך ממנו טיפה. היא הופכת לזיכרון שכואב ומחמם באותה נשימה ממש. את רואה אותה בילדים – במשהו שהם עשו, שמזכיר לך אותו בדיוק. ואת שומעת אותה בבוקר, בקול שלו שממשיך ללחוש לך: תצאי. תחיי.
וכשיגיע הרגע, רות, בו תרגישי שהלב שלך צמא שוב לקשר, לבית, לזוגיות – זה לא יהיה במקום עזרא. אף אדם לא ייכנס למקום שלו. אף אחד לא ימחק את השנים שלכם – לא משנה מי ישב יום אחד בשורה השלישית, ליד העמוד.
כי הלב האנושי הוא פלא. הוא יכול לשאת כאב וגעגוע, ועדיין להיפתח שוב לחיים.
והרי את בעצמך סיפרת שהוא היה אומר לך: 'רותי, תצאי לבלות. תחיי. תעשי מה שישמח אותך'.
אז אולי זה בדיוק הקול שהוא היה רוצה שתשמעי עכשיו – לא קול שדורש ממך להישאר לבד, אלא קול שאומר: 'קחי אותי איתך. באמונה שלך. בזיכרון שלך. בחיים שתבחרי לחיות'.
וזו תהיה המתנה הכי גדולה שתוכלי לתת לעזרא מכאן והלאה: לא להפסיק להתגעגע. אבל גם לא להפסיק לחיות. לא להישאר שבורה ליד הזיכרון שלו – אלא לקחת את האור שהוא השאיר בך, ולהמשיך איתו קדימה.
מברך אותך, רות, שה' יעטוף אותך בנחמה, יחדש בך כוחות ושמחה, ושתזכי לבשר לי בשורות טובות. ■
