תורה או חסד?
מו״ר בעל ״נתיבי ישורון״ מסלונים סיפר לי פעם שהיה מרביץ תורה גדול בירושלים שרבים היו משתתפים בשיעוריו. הוא היה גם עוסק מעט בחסד אבל עיקר עיסוקו היה הרבצת תורה. אחרי פטירתו הופיע בחלומו של אחד מתלמידיו וסיפר לו על שכרו בעולם האמת, ואמר לו: ׳על הרבצת תורה נותנים לי שכר, אבל על מעט החסד שעשיתי נותנים לו שכר הרבה לאין ערוך׳.
תורת חסד. דעות שונות, תורה אחת!
אחד מאנשי תורה וחסד היה הרב הלל לייבוביץ שהלך לעולמו בשבוע שעבר. איש של חיבורים ואיחודים, עם יכולת הכלה ועם נתינה גדולה. היה קשור לכל עולם התורה. סיפר לי בנו אמנון: בבר מצוה שלי ישבו בשולחן הכבוד ר׳ אברום שפירא, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב, יחד עם הרבי מגור בעל ה״פני מנחם״, ור׳ שלמה זלמן אויערבך, ראש ישיבת קול תורה, ודיברו ביניהם בדברי תורה. תמונות מעידות על חדוות המפגש בין גאוני תורה אלה. ר׳ הלל היה קשור לגדולי הפוסקים לגווניהם, ועסק תמיד גם בהרבצת תורה. היה לו שיעור קבוע בהלכות שבת, לפי סדר ה״שמירת שבת כהלכתה״. הוא לא הסתפק בחלק ״העליון״, אלא היה מלמד את כל ההערות, המקורות, ה״משנה ברורה״ המקבילה, כל דבר ביסודיות. את הגרש״ז אויערבך הוא הרבה לשאול גם בעל פה.
׳אני ניצול שואה, לא יכול להתנגד לשירותו בצה״ל׳
סיפר לי עליו בנו הרב אריאל: הוא גדל בגבעתיים. אביו היה ראש סניף תנועת המזרחי שם. בשלב מסוים הוא העביר אותו מבי״ס הממ״ד המקומי כדי ללמוד בת״ת ״יסודי התורה״ בתל-אביב. עסקני המזרחי המקומיים שאלו איך יתכן שהבן שלו ילמד בחינוך העצמאי בת״א ולא בחינוך הממלכתי דתי בגבעתיים, והוא השיב להם שעם כל החשיבות של בית הספר המקומי, מאותו ת״ת הבן שלו יצא תלמיד חכם, וזהו רצונו. משם הוא המשיך ללמוד בישיבת הישוב החדש. [שנקראה על שם הרב עמיאל, שהיה מראשי המזרחי…מ.ד.]. כשסיים שם, התקבל לישיבת פוניבז׳, אבל החליט ללכת לישיבת ההסדר כרם ביבנה. ר׳ יידל קולודצקי, ראש ישיבת הישוב החדש, התקשר לאביו ואמר לו שכדאי לשכנע את הבן שילך ללמוד בפוניבז׳, כך הוא יגדל להיות תלמיד חכם. האב אמר: ׳אני ניצול שואה, אם הוא רוצה ללכת לישיבת הסדר כדי לשרת בצה״ל, אני לא יכול להתנגד לכך׳. התגובה שלו כניצול שואה הייתה יכולה להיות גם הפוכה. האב הזה ואשתו איבדו את כל משפחותיהם בשואה. שניהם היו נשואים+ ואיבדו גם את המשפחות הגרעיניות. הם התחתנו אחרי השואה, והוא היה הבן היחיד שנותר אחרי אובדן שתי המשפחות!
עולם תורה אחד
והוסיף בנו: גם כשלמד בכרם ביבנה, והיה שומע שיעורים מראש ישיבה גדול כר׳ חיים יעקב גולדוויכט, היה נוסע לישיבת גרודנא באשדוד כדי לשמוע את שיעורי ר׳ שמואל רוזובסקי. גם כשלמד במרכז הרב, היה הולך לשמוע את שיעורי ר׳ חיים שמואלביץ במיר, למרות שנזקק לשם כך לשייף את היידיש שלו.
עוד על מו״ר הגרז״ן זצ״ל במלאת שש שנים לפטירתו
את כל הסיפורים הבאים שמעתי מפי הדיין הרב אליהו גולדברג על אביו מו״ר הגרז״ן גולדברג:
נקי כפיים
קרה שבעלי דינים רצו לקחתו הביתה, זה כבר היה אחרי דיונים, הכל כבר נגמר, לא היה על מה להשפיע. הוא סירב בתוקף.
פעם היינו באיזה מקום, ראיתי שרחץ ידיו, ושמתי לב שאין שם מגבת או נייר ניגוב. היה לי טישו בכיס, הוצאתי ונתתי לו. הוא שאל: ׳מאיפה לקחת? כי אם מכאן – הרי זה לא מיועד לניגוב ידיים…!׳
לישון בשיעור, אבל בדרך אחרת…
אמא סיפרה שאבא אמר לפעמים שיעורים מתוך שינה, ולפעמים תוך כדי שינה היה קם ורץ לבדוק בספרים… הסתרה שבתוך הסתרה.
התורה הייתה אצלו קיומית, חיים כפשוטם, ובתוכה – העונג הגדול בחייו היה לדבר על הרמב״ם. היה לו אפילו שיעור מיוחד לכל פסוק המופיע בראש ההלכות ברמב״ם.
״לא ביקשה דבר״
אבא כמעט ולא ביקש מאיתנו דבר. היינו צריכים לנחש מה הוא צריך. מה שאפשר לעשות לבד, הוא עשה לבד, גם בגיל מבוגר מאד, כדי לא להטריח. הייתה בזה גם התרחקות מכבוד, וזה היה קיצוני אצלו. [כשרצינו להביא ספר שיספר אותו בבית הוא לא הסכים בשום אופן, מהגמרא על רב יוסף הוכיח שזה כבוד גדול]. אבל יש לי הרגשה, לא ידיעה, שהייתה עוד סיבה שלא ביקש מאיתנו הילדים: הוא מאד הקפיד על ״לפני עיור״ וחשש להכשיל אותנו בכיבוד אב.
שיצעקו…
מישהו מבית הדין סיפר לי שכמה פעמים אנשים התפרצו כלפי הדיינים, צעקו ודיברו במילים לא ראויות. רצינו להשתיק אותם, והגרז״ן היה אומר: ׳אנשים מגיעים לכאן עם צרות, שיצעקו, הדיינים מבינים את זה, יודעים שעלולים להתפרץ עליהם׳. ■
meirdorfman@gmail.com
