ספיחי סוכות
בביקור חג אצל מו״ר בעל ״נתיבי ישורון״ הוא סיפר לי על חמיו האדמו״ר מסלונים, בעל ״נתיבות שלום״: ׳חיבת המצוות שלו היתה עצומה. זה ניכר במיוחד בסוכה ובארבעת המינים. הוא הקפיד גם לישון בסוכה ושמח בזה מאד. בערוב ימיו מצבו הרפואי כבר לא איפשר לו לישון בסוכה, ולא סידרנו לו שם מיטה. אחרי סעודת ליל החג הוא רצה לישון בסוכה כהרגלו. אמרנו לו שאין מיטה בסוכה, אז הוא אמר: אתה תעזור לי ונסחב יחד את המיטה לסוכה… הוא חיזר אחר אתרוג מהודר במיוחד. כל החסידים עמדו בתור בשעת נטילת לולב כדי לברך על ארבעת המינים שלו. פעם נטל אחד החסידים את האתרוג לא כל כך בעדינות, והאתרוג נפל מידיו. הפיטם נשבר והאתרוג נפסל. עמדתי באותה העת לידו ואני זוכר שלא ניכרו על פניו שום סימני כעס או בקורת. הוא רק בירך את כולם בחג שמח ועבר לסדר היום כאילו לא אירע דבר׳.
סיפור דומה מלפני כ250 שנה על ר׳ יחיאל מיכל מזלוטשוב, מתלמידי הבעש״ט והמגיד, מעורר התפעלות רבה. בלשון הסופר ש״י עגנון, כששמע סיפור זה מפי עד שמיעה מהימן, וביקש ממנו לחזור שוב על הסיפור – ״כדאי הוא המעשה הזה לשמוע שתי פעמים״. אבל כששומעים מעשה כזה על אדמו״ר בן דורנו, יש לזה ערך מוסף. מ.ד.]
איך לבשר על הריון
למי שטרם זכה לזה?
את הרב שמואל אויערבך, ראש ישיבת מעלות התורה, פגשתי כמעט כל אימת שנכנסתי לשעה קלה לבית המדרש בבית כנסת הגר״א שבשכונת שערי חסד. הוא ישב ליד שולחן במערב בית המדרש אל מול הדלת, וכשנכנסת לא יכולת שלא לראות אותו שקוע בלימודו, עם עצמו או עם תלמידיו. אבל כתבתי כאן פעם על תמונה חזקה, דווקא מחוץ לבית המדרש, שיושבת בראשי שנים רבות: ברחוב של בית כנסת הגר״א ו׳קהל חסידים׳ בשכונת שערי חסד, ר׳ שמואל מטייל בנחת עם תלמיד, הם מדברים בלימוד, וזרועו של ר׳ שמואל כרוכה על צווארו של התלמיד. המראה הזה נחקק בזיכרוני. את האהבה שהנחיל לתלמידיו לא יכול היה להנחיל לבניו, כי לא היו לו. הוא נפטר ערירי.
בנערותי היתה לי שיחה עם הרב נחום רגוזניצקי, ראש ישיבת מאורות התורה ומזקני ראשי הישיבות, ובה הוא סיפר לי על לימודיו אצל החזון איש. לאחרונה היו לי כמה שאלות שרציתי לשאול אותו בקשר לזה, והתקשרתי אליו לפני החגים כדי לתאם ביקור. לשאלתו השבתי שזה לא דחוף, וקבענו שאבוא אליו בעוד כמה ימים. המפגש הזה נדחה לאחרי סוכות. במהלך חול המועד סוכות הוא הלך לבית עולמו. ובכל אופן, לפני מספר חודשים הוא הספיק לספר לי בגילוי לב על ידידותו עם ר׳ שמואל אויערבך, ועל משהו ממידותיו של ר׳ שמואל.
אינני זוכר כיצד עלה הנושא. אינני יודע מדוע בחר ר׳ נחום לספר לי זאת, ואולי אלו דברים ידועים. אני מעז להעלותם על הכתב משום שכל הנוגעים בדבר כבר נפטרו לבית עולמם. הוא דיבר על הקושי הרגשי של ר׳ שמואל ורעייתו לשאת את ערירותם. אני משחזר מהזיכרון, אך דומני שדבריו היו אף חריפים יותר ממה שאכתוב, וכך בערך הוא סיפר: ׳אנחנו היינו בידידות גדולה. אהבה גדולה שררה בינינו )שניהם לימדו יחד בישיבת אמשינוב בתקופה מסוימת. מ.ד.(. שנינו התמודדנו גם עם אותו קושי של עקרות. החלו אז טיפולי פוריות מסוימים. הלכנו להתייעץ עם אביו, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ״ל, שסבר שאין כל בעיה הלכתית בטיפולים אלו. אני קיבלתי את פסקו, אבל ר׳ שמואל חשש. הוא התייעץ עם הרב אלישיב, שדעתו לא היתה זהה לדעת ר׳ שלמה זלמן. למרות רצונו העז להביא ילדים לעולם, כמובן, ולמרות שכל אדם רגיל במצבו היה שש להסתמך על כל דעה הלכתית מקלה בנושא, על אחת כמה וכמה כשזו דעת אביו הגדול, ר׳ שמואל לא הסתמך על ההיתר. ידעתי עד כמה הסבל שלהם היה גדול, ולאביו אפילו היתה קפידא כלשהי על חומרתו זו. זכינו ואשתי נפקדה בהריון. הייתי צריך לספר לו, והייתי מאד מוטרד מכך. שנינו באותו מצב, והנה אנחנו זוכים בילד, והוא לא. איך אספר לו? מה הוא ירגיש? לא רציתי לגרום לו צער יתר, והתלבטתי קשות איך לבשר לו. אבל למעשה הבעיה שלי נפתרה מאליה. הבעת השמחה שלו על ההריון היתה כל כך ברורה ומשכנעת עד שהוא הסיר מאיתנו כל הרגשת אי נעימות כלפיהם. כמה שזה מורכב, והוא שמח באמת בשמחת הלידה שלנו! הוא ואשתו סבלו את המרירות הזאת בתוכם עד סוף ימיהם, אני יודע, אבל הוא נתן לי הרגשה כל כך טובה עם הילדים שלנו כל השנים…לא היה שום היקש למצבו. אלו מידות של מלאך!׳
[ואני חושב: איזה שיעור גדול על ר׳ נחום, תלמיד של ה״חזון-איש״! הרי רבו כותב בספרו ״אמונה ובטחון״, כשברור שזהו וידוי אישי, שיש איש שתאוותו היא להיטיב לזולתו, וחרדתו הגדולה היא שמא יגרום צער למישהו, או אפילו לא יקלע אל המטרה בעצה נכונה, לא ייתן את המירב שאפשר לתת, לא יגיד את המילה הכי ראויה. אז אולי בעצם השיחה ההיא על החזו״א כבר התקיימה… מ.ד.] ■
meirdorfman@gmail.com
