בשדה הקרב המודרני, הפכו הרחפנים לנשק המשנה את כללי המשחק. הם זולים, קלים לייצור, קשים לגילוי וניתנים לשימוש המוני – הם מאפשרים לאויבים כמו חיזבאללה, חמאס ואיראן להפעיל טרור מדויק על חיילים, יישובים ותשתיות. במלחמות האחרונות ראינו כיצד רחפנים הופכים לאיום משמעותי מאד, שגורם לאבדות, ומאלץ את צה"ל להסתגל במהירות.
האם אין פתרון מקצועי
מאז ומעולם מערכת הבטחון בארץ מצטיינת בלוחמה אלקטרונית, למה הפעם היא איננה מספקת פתרון?
ראשית, שיבוש אלקטרומגנטי (Jamming) אינו מועיל כאן. רחפנים מודרניים אינם תלויים באופן מוחלט בקישור רדיו רציף. רבים מהם מתוכנתים מראש לטוס למטרה על פי GPS או ניווט אינרציאלי, וממשיכים במסלולם גם אם הקישור נקטע. רחפני FPV בעלי כבל סיב אופטי – כמו אלה שחיזבאללה משתמש בהם – כלל אינם משדרים אותות רדיו שניתנים לשיבוש. הם מונחים דרך כבל באורך קילומטרים, המחובר אליהם, מה שהופך אותם לעמידים בפני הפרעות אלקטרומגנטיות.
גם נגד רחפנים רגילים, ה-Jamming מוגבל. ג'אמר חזק דורש אנרגיה רבה, מכסה טווח קצר יחסית ומשדר אות חזק שחושף את מפעילו לארטילריה או לרחפנים נגדיים. חלוקת העוצמה על פני תדרים רבים מחלישה את האפקטיביות, והרחפן יכול פשוט להתקדם במומנטום ולפגוע. רחפנים אוטונומיים עם AI, מצלמות וחיישנים פנימיים מתמודדים טוב יותר עם סביבות GPS-denied. בקיצור, שיבוש הוא כלי משלים, לא פתרון. הוא יקר, ותמיד ניתן להתגבר עליו.
מה כן עובד? דווקא פתרונות מהסוג הישן. ירי קינטי – מקלעים, תותחי C-RAM, טילים זולים – יכול להפיל רחפנים בודדים, אבל נגד להקות (swarms) זה בלתי יעיל ויקר. לייזרים, כמו מערכת Iron Beam של רפאל, מציעים תקווה: הם זולים יחסית (כמה דולרים לירייה), מדויקים ומהירים, עם "מחסנית אינסופית" מבוססת חשמל. ישראל כבר השתמשה בלייזרים להפלת עשרות רחפנים. מערכות ניידות כמו Dronelight מבטיחות גם הן הפלות מרובות נגד להקות.
אפשר גם לפגוע במקור: להרוס מפעלי ייצור, מחסני אחסון, צוותי שיגור ומסלולים. זה דורש מודיעין מדויק ופעולה יזומה, לא רק הגנה פסיבית. אבל גם זה אינו מספיק. האויב מייצר רחפנים בזול ובכמויות, ומשתמש באוכלוסיה אזרחית כמגן אנושי.
דרוש פתרון אסטרטגי
הפתרון האסטרטגי האמיתי הוא הרתעה. כל הגנה לעולם תיפרץ, אלא אם האויב ילמד שהמחיר של כל התקפה יהיה כבד פי כמה. הרתעה פירושה תגובה לא פרופורציונלית: פגיעה קשה בנפש, ברכוש, בתשתיות ובמנהיגות האויב. אם רחפן אחד הורג חייל או אזרח, התגובה צריכה להיות הרס של עשרות יעדים, השמדת יכולות ייצור, פגיעה קשה בנפש לאויב, ללא אבחנה כלשהי, ויצירת כאוס שיביא להתקוממות האוכלוסיה המקומית נגד משגרי הרחפנים. זו אינה "נקמה" – זהו חישוב רציונלי: האויב יהיה חייב להפסיק כי הכאב גדול מדי.
הבעיה היא הרחפנים אצלנו; הממסד המשפטי-בטחוני מונע זאת. היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות הצבאית (פרקליטות צה"ל) ויחידת הדין הבינלאומי כופים פרשנות מחמירה של "פרופורציונליות" שמשתקת את צה"ל. כל פגיעה בלתי מידתית לכאורה הופכת ל"פשע מלחמה", חקירות, דוחות והתנצלויות בעיתונות בינלאומית. התוצאה: היסוס, עיכובים, סיכון מיותר לחיילינו ואי-יכולת להרתיע.
דוגמה בולטת לניפוח מיותר של הממסד הזה היא תפקיד הפצ"ר עצמו. בראשית שנות המדינה, הפצ"ר הראשון – אהרן חוטר-ישי – שירת בדרגת סא"ל. המערכת המשפטית הצבאית הייתה קטנה, ממוקדת ומשרתת את הצורך הצבאי. כיום, הפצ"ר הוא בדרגת אלוף, עם סמכויות רחבות, השפעה עצומה על פעולות מבצעיות (למעשה, יושב הפצ"ר בדיוני המטכ"ל ואין כל החלטה מבצעית שמתקבלת ללא אישורו או אישור מי מנציגיו) ועם מנגנון מנופח שמתערב באופן שוטף בהחלטות שדה. זו דוגמה קלאסית לאינפלציה של תפקיד מעבר לחשיבותו הטבעית ולמה שצריך לצבא לוחם.
הגיע הזמן להחזיר את הממסד המשפטי הצבאי לגודלו הטבעי. לא להעלים אותו, אלא לצמצם את מעורבותו האופרטיבית. מפקדים בשטח צריכים לקבל מרחב פעולה רחב יותר בהתאם לחוקי המלחמה האמיתיים – לא פרשנויות אקדמיות-פרוגרסיביות שמתעלמות מהמציאות האסימטרית. חוקי המלחמה אינם מחייבים תגובה "מידתית" כמו במשחק שח; הם מאפשרים כוח הכרחי להגנה עצמית. פרופורציונליות היא לא חשבון מדויק של נפגעים, אלא איזון בין יתרון צבאי לכאב אזרחי – והאויב שמשתמש באזרחים כמגן אינו זכאי להגנה מלאה.
בכל שנותיה של מדינת ישראל, הרתעה עבדה כשישראל פעלה בנחישות: מבצעי עבר שבהם תגובה כבדה שברה את האויב. היום, עם רחפנים זולים, ההרתעה חייבת להיות אגרסיבית יותר. שילוב של הגנה טכנולוגית (לייזרים, ירי, מודיעין) עם התקפות יזומות על תשתיות האויב, ותגובה לא-מידתית שתגרום לו לשלם מחיר בלתי נסבל – זה מה שיעבוד.
ישראל חייבת לשנות פרדיגמה: לא רק להגן על הגדר, אלא להפוך כל התקפת רחפן לסיוט אסטרטגי לאויב. זה דורש אומץ צבאי, פוליטי ומשפטי. צמצום כוחו של הממסד המשפטי ש"מגן" על האויב יותר משהוא מגן עלינו הוא צעד ראשון חיוני. רק כך נחזיר את ההרתעה, נשמור על חיי חיילינו ואזרחינו, ונאפשר ניצחון אמיתי. ■
