כשקמה המדינה, אחוז ניכר ממקימי המדינה היו ניצולי שואה, אודים מוצלים מן התופת. הם הגיעו למדינה שנאבקת על חייה, ולא היתה להם שום ברירה אלא לשנס מתניים ולהיות חלק מבוני המדינה ומבוני עצמם.
מה שהם עברו שם היה פי כמה וכמה ממה שעובר חייל בימינו, אבל לא היו להם לא ימי עיבוד ולא התמודדות. פשוט לא היה להם זמן לשקוע בעצב. לא היתה ברירה. הם היו חייבים לצאת ולבנות את המדינה ואת עצמם.
רבים מהם טיפסו בסולם התפקידים במדינה והתקדמו יפה. אחרים בנו את עצמם, מצאו פרנסה והקימו בית.
איש לא טיפל בטראומה שלהם, אז חלק מהם סחבו איתם את הטראומה שלהם כל החיים. אבל מה שחשוב: הם סחבו את הטראומה, ולא הטראומה סחבה אותם. הם בנו את עצמם.
כי בסוף, מה שחשוב הוא לא השאלה אם יש לך טראומה, אלא השאלה האם אתה מנהל את הטראומה או שהיא מנהלת אותך.
היו בודדים שקרסו. אבל בגלל שתשומת הלב הציבורית לא היתה על הבודדים האלה – הם נשארו בודדים. לא הדהדו את הקושי כל היום וכל הלילה ולא שקעו בו. להפך, תשומת הלב היתה על הבניה וההתגברות.
היום יש ימי עיבוד ועזרה להתגבר על הטראומה. וזה יופי וזה טוב וזה מצויין. אבל אם המחיר של ההתעסקות בטראומה הוא התבוססות בצער ובכאב, ואנשים שתתפתח אצלם תחושה שאי אפשר להתקדם עד שיעבור הכאב – אז המחיר לא שוה.
כי בסוף כמו שאמרנו – השאלה החשובה היא לא האם יש לך טראומה, השאלה החשובה היא האם אתה מנהל אותה או שהיא מנהלת אותך.
אם אפשר לגרום לטראומה להעלם אז מצויין, אבל אם המאמץ הזה גורם לתחושה שעד שהטראומה לא תעבור אי אפשר להתקדם, אם הטיפול גורם לנו לדבר יותר על הטראומות, לשקוע בהן יותר, להתבוסס בהן יותר ולדבר יותר על אלה שהתייאשו ונפלו – המחיר לא שוה. כי להתמודדות יש שני חלקים, החלק הראשון הוא להוציא מאתנו את הטראומה, והחלק השני הוא ההכרה בכך שגם אם יש לנו בעיה – אנחנו מנהלים את העניין ולא מנוהלים על ידו. והחלק השני הוא החשוב יותר. אם המחיר של ההבנה לנפשו של הסובל היא יצירת אוירה ציבורית שמבינה את האיש אם הוא ישקע ולא יתקדם עד שיטפלו בבעיות שלו – אז המחיר לא שוה. מצד שני – אם האיש נשאר עם הבעיה אבל הוא מנהל אותה ולא היא מנהלת אותו, הרי שהצלחנו.
וכך לגבי הרבה תכונות אנושיות. יצרים, נטיות משונות ולא בריאות, ועוד. כדאי לנסות לשנות אותן אבל זה לא העיקר. העיקר הוא השאלה האם אתה מנהל אותן או שהן מנהלות אותך. האם הן אלה שקובעות איך תחיה ומה תהיה, או שאתה קובע בעצמך מה אתה ומי אתה.
וזה תלוי בציבור הרבה יותר מאשר באדם היחיד. כשהאוירה ברחוב היא שמי שיש לו בעיה לא יוכל להתגבר עליה עד שיעזרו לו – הוא באמת לא יתגבר.
ובכלל לא ברור שבשיטה הזאת יהיה פחות אנשים שיקרסו.
טראומות של מפונקים
במלחמה הזאת יש לנו לוקסוס להתלונן. אנשים מרשים לעצמם להתלונן על הקשיים לקום בלילה למקלט, כי ב"ה במלחמה עצמה אין כמעט הרוגים. זאת מלחמה נקיה. חיל האויר שלנו עושה עבודה נהדרת. אז כולם יכולים בשקט להכנס לטראומה מהקימה בלילה למקלט. ולהתלונן שאי אפשר לעמוד יותר במלחמה הזאת.
מחלקת הטיפול פתוחה.
תמיד יהיו לנו אויבים, ואם נשמיד את הפצצות שלהם הם יבנו חדשות. אבל עדיף לחיות כשידנו על העליונה והם מותקפים. אשליות של "להפסיק לחיות על החרב" נגמרות בטבח שמחת תורה.
את האויב שבהשג ידנו צריך להשמיד עד כלות. את האויב הרחוק צריך לפחות לנהל. שהוא יחשוש מאתנו ולא להפך.
תמיד יהיו לנו אויבים מבחוץ ואויבים בתוך הנפש. השאלה החשובה היא מי ינהל את מי.
מי נתן לכם דמוקרטיה?
אחד הפעילים הידועים של השמאל כתב השבוע בלי להתבלבל: "במשך שנים החרדים, הדתיים והגזענים משתמשים ב"פלורליזם" שלנו הליברלים – נגדנו".
במלים אחרות מה שהוא אומר זה: בסדר, דיברנו על פלורליזם אבל לא התכוונו שגם הצד השני יוכל להשתמש בזה. זה הפלורליזם שלנו, לא שלהם.
הפעיל הזה, כמשיח לפי תומו, חשף את צורת החשיבה של השמאל.
כך גם המאבק שלהם על ה"דמוקרטיה". דמוקרטיה זה מצוין. אבל בתנאי שתתקבלנה הדעות שלהם.
וכך אצלנו, כמו באיראן. באיראן יש בחירות חפשיות לגמרי. האזרחים בוחרים את נציגיהם לפרלמנט האיראני. אבל מעל הפרלמנט יש מועצה עליונה בגלימות שבוחרת את אנשיה, והיא קובעת מה מותר לפרלמנט ומה אסור לו. המועצה העליונה כופה את ערכיה בקנאות פונדמנטליסטית, כדי לוודא שנציגי העם לא יוכלו לסטות מהקו.
גם אצלנו, האזרחים בוחרים את הכנסת, אבל מעל הכנסת יש מועצת חכמים בגלימות, אנשים שמכהנים עד הפנסיה ואח"כ הם בוחרים את ממשיכיהם, והם מסבירים לנבחרים מה מותר להם. אבל העיקר שיש דמוקרטיה.
ליברליזם קנאי פונדמנטליסטי.
ואני יכול לספר לכם מנסיון, שאם תנסה להגיד את זה לשמאל תחטוף צעקות: מה פתאום, ההשוואה לאיראן היא שלנו, לא שלכם. הדמוקרטיה היא שלנו, לא שלכם. הפלורליזם הוא שלנו, לא שלכם. רק לנו מותר להשתמש בו נגדכם. לא להפך. ■
