השבת נקרא את אחת הפרשיות המופלאות ביותר בתנ"ך כולו, פרשת העקידה (בראשית פרק כ"ב פס' א'-י"ט). אברהם האב מצטווה להעלות את בנו יצחק לעולה. ותגובתו "וישכם אברהם בבוקר" – הוא עצמו משכים קום ומסדר את כל הדברים הנדרשים לקיים את צו בוראו.
תמיד הפריע לי: מדוע לאורך כל המסורת היהודית יצחק אבינו מקבל את כל הקרדיט עבור מעשה העקידה, תמיד מדברים על עקידת יצחק, אילו של יצחק ועוד.
והרי הניסיון של אברהם האבא היה הרבה יותר קשה. הוא, אברהם נצטווה להעלות את בנו, ממשיך דרכו, לעולה על אחד ההרים!!!
לא זו בלבד, אלא שאברהם יודע על הציווי במשך כל שלושת ימי ההליכה להר המוריה. יצחק לעומתו מקבל את הבשורה הקשה רק תוך כדי העלייה להר. רק לאחר שיצחק עצמו שואל: "ואיה השה לעולה?", הוא מקבל את התשובה: "אלוקים יראה השה לעולה, בני".
אם כן מדוע יצחק זוכה בגדולה ובקרדיט לעקידה במסורת היהודית?
אברהם נצטווה להעלות את בנו לעולה מפי הקב"ה. השכינה בכבודה ובעצמה ציוותה את אברהם, וממילא אברהם אומר "הנני" והוא משכים קום ומוכן למסור את נפש בנו ממשיך דרכו.
יצחק לעומתו, שומע את הבשורה על היותו השה לעולה מאביו הזקן שהיה בגיל 137. ליצחק היו את כל הסיבות בעולם שלא לקבל את דברי אביו: אבא לא שמע טוב, אבא לא הבין את הציווי, אבא דימנטי, אבא חולה ועוד…יצחק למרות כל הסיבות שלעיל ואף על פי שיודע ומכיר את הפסוק "כי ביצחק ייקרא לך זרע", אינו חולק על דעת אביו אלא מקבל אותה כאילו נאמרה מפי השכינה.
הניסיון של יצחק היה בין השאר, לקבל את דברי אביו הנוראיים כל כך כאמת מוחלטת ללא עוררין. והוא אכן מקבלם ללא עוררין.
בימינו, אין לנו נבואה ואין איש המקבל ציווי ישיר מאת הקב"ה, אנו דומים בכך ליצחק אבינו. את כל מה שאנו מקיימים אנו מקבלים מהורינו. מסורת אבות – ההעברה מאב לבן במשך כל הדורות היא שיצרה את המחויבות שלנו ואת אורח חיינו היום.
המשנה בפתיחת מסכת אבות מתארת בצורה כה יפה את השתלשלות המסורת היהודית: “משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה…”. יכולנו להמשיך את המשנה עד ימינו עם שמות ההורים שלנו, השמות שלנו ושמות ילדינו. כך במשך אלפי שנים העביר ומעביר העם היהודי את מסורת אבותיו וקיום העם היהודי מדורות העבר אל דורות העתיד.
חלק נכבד מהחיים הזוגיים הם המשפחה והמסורת שהזוג בונה יחדיו. חובה על בני הזוג להעביר מסורת אחידה, או שנכון יותר לומר מסר אחיד. אף על פי שכל אחד ואחת מבני הזוג בא מרקע שונה, משפחה שונה, ערכים שונים, מנהגים שונים, תפיסות עולם שונות ועוד, בכל זאת, רצוי ואף חובה על שני בני הזוג לייצר מסורת אחידה ומשותפת לילדיהם.
כידוע “תרי קלי לא משתמעי” (מסכת ראש השנה דף כ”ז עמוד א’) וקל וחומר ששני קולות ושני מסרים שונים ולעיתים אף מנוגדים – ודאי שלא נשמעים ואינם נקלטים. הדבר נכון לא רק ביחס לקיום מצוות אלא בכל נושא חינוכי.
אני יודע ומודע לכך שגם בין בני זוג יש הבדלי חשיבה ושוני בתפיסות עולם ולעיתים ניתן ואף רצוי שיחשבו אחרת. חשוב גם שהילדים ישמעו גיוון מחשבתי, ייחשפו לתפיסות שונות, ויתאמתו עם ריבוי דעות, ואף על פי כן, בתוך הבית פנימה ובדברים המהותיים – חשוב לזכור שקליטה ברורה ומעשית של מסורת חייבת לבוא מתוך הסכמה והבנה משותפת של שני ההורים על דרך אחת מוסכמת.
קשה לקבוע במילים ספורות מה הם אותם “דברים מהותיים” על מה צריך להסכים ועל מה ניתן לחלוק. זוהי התחבטות בריאה, אני מאמין שכל זוג מתחבט בה רבות ואין עליה תשובה מתמטית חד משמעית אלא רק תשובה זוגית.
הזוג בונה בעצמו את המסורת המיוחדת למשפחה האישית שלהם, הזוג בעצמו יודע מה חשוב להם ביותר, ומה חשוב להם פחות, וממילא רק הזוג עצמו יכול לברר ולדייק לעצמו את המסורת המשפחתית המיוחדת להם ורק להם.
בהבנה עצמה – כי מסורת משפחתית אחידה היא דבר חשוב ומרכזי בחיי המשפחה, כבר נעשה חלק גדול מהעבודה החינוכית בבית.
מבוסס על ההספד שכתבתי לאבי מורי שנפטר בא’ ראש השנה התשפ”א. ת.נ.צ.ב.ה ■
