סיפור שסיפר לי יצחק מושיוב:
בסמרקנד שבבוכרה עבד יצחק מושיוב כנהג משאית. יום אחד הגיע יצחק אל מעבר הגבול במשאית עמוסה בסחורה. הוא הגיש לבודקים את מסמכי המשלוח, אבל הבודקים החליטו להכניס את המשאית לבדיקה מדוקדקת על המשקל.
על המשקל התברר כי במשאית יש טונה וחצי תה שלא היתה רשומה במסמכים.
על פי החוקים הנוקשים של אותו זמן בסמרקנד, הברחה של טונה וחצי מעל המותר פירושה מאסר ממושך בבתי הסוהר הסובייטיים. ברגע אחד חרב עליו עולמו. השוטרים והבודקים שמו מיד אזיקים על ידיו, והוא הובל ישירות למשרדו של מנהל מעבר הגבול כולו – האיש בעל הסמכות העליונה באזור.
המנהל הרצין פנים, לקח את המסמכים מידיו של יצחק, והחל לעיין בהם בעיון רב, מודע היטב לחומרת העבירה. יצחק עמד שם באזיקים, ליבו פועם בחזקה, ממתין לגזר הדין שיחרוץ את גורלו לשנים ארוכות.
פתאום, הרים המנהל את ראשו מן הניירות, הביט ביצחק במבט חודר, ושאל:"תגיד לי, מה הקשר שלך לדוד מושיוב?".
יצחק הופתע. "דוד מושיוב?" השיב בקול רוטט, "הוא אבא שלי… עליו השלום".
המנהל שתק לרגע. ואז, הוא לקח את תיק המסמכים, הושיט אותם ישירות לידיו של יצחק, ואמר לו: "אתה משוחרר".
יצחק עמד שם המום. הוא לא האמין למשמע אוזניו. הוא הביט במנהל ואמר: "תשמע, אתה חייב להסביר לי מה קורה פה. איך זה ייתכן?".
המנהל נעץ בו מבט, ודמעות נקוו בעיניו. "אני אספר לך," אמר. "אבא שלך היה המרצה שלי באוניברסיטה של סמרקנד. הייתי אז במצב כלכלי קשה מאוד, עם אין-ספור בעיות בבית ובעיקר דאגות פרנסה. באוניברסיטה לא היו מוכנים להתחשב במצב שלי. יום אחד, אבא שלך קרא לי ואמר לי משפט ששינה לי את החיים: 'תשמע, אני מהיום רושם אותך נוכח בכל שיעור, גם כשאתה לא נמצא. בכל מבחן אני ממלא לך ציון 80 או 90. לך, תעבוד, תפרנס את המשפחה שלך ותעזור להורים שלך'. האצילות הזו של אבא שלך אפשרה לי לנשום, להתקדם בחיים, ולבסוף להגיע לתפקיד מנהל מעבר הגבול. הכל – בגלל הלב הענק של אבא שלך".
***
הסיפור הזה הזכיר לי סיפור שקרה לי:
לפני שנים רבות, שכשניהלתי את התחנה המרכזית בירושלים. עבד במקום בחור צעיר שעסק בניקיון. מתוך רצון אמיתי לשפר את חייו, ולהעניק לו הזדמנות אמיתית לעשות לביתו, החלטתי לאשר לו להקים דוכן מסחרי בכניסה המרכזית לתחנה – צעד שהיה עשוי להביא לו הכנסות גבוהות מאוד.
אבל המציאות לא תמיד מיישרת קו עם הכוונות הטובות. הדוכן הוקם, אך נראה מרושל מאוד. למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לעזור לו לשפר את המראה וההתנהלות, המצב לא השתפר. בסופו של דבר נאלצתי בצער רב, בעקבות הוראה חד משמעית מהבעלים של התחנה, להפסיק את פעילות הדוכן. כדי שלא לפגוע בו כלכלית, דאגתי להעניק לו אפשרות חלופית לדוכן זמני בקומה העליונה שיאפשר לו לכסות את ההוצאות ולא להינזק.
למרבה הצער. הבחור בחר להגיש תביעה משפטית נגד התחנה ונגדי באופן אישי. הלב נצבט. הכוונה הטובה ביותר, שנועדה אך ורק לעשות חסד, הפכה לתביעה אישית. בתחילת המשפט אמר השופט: "אני רואה את התיק ואת כל הנסיבות. לפני שאני מתחיל, אני רוצה שתיגשו קודם כל לגישור".
הגענו למגשר. אדם מבוגר, מכובד ובעל ניסיון חיים עשיר. ברגע שנכנסתי לחדר הגישור, הרים המגשר את עיניו אלי, הביט בי בתדהמה קלה ושאל:
"תגיד לי, אתה קשור לשמואל שכטר?".
עניתי. "כן, הוא אבא שלי".
פניו של המגשר אורו, וקולו התרכך. "תקשיב טוב," אמר בהתרגשות עמוקה. "אבא שלך היה איש של חסד אמיתי. איש של נתינה, של אהבה אדירה לכל אדם. אתה בכלל לא יודע כמה הוא עזר לי ברגעים קשים של החיים שלי. אין מצב בעולם שהבן של שמואל שכטר משקר או פגע במישהו בכוונה ".
***
הליך הגישור לא צלח בסופו של דבר, ולמרות שהמשפט נמשך עד לסיומו בטוב מבחינתי – הרגע הזה בחדר הגישור הותיר בי חותם בל יימחה. וכאשר נפסקו לטובתי הוצאות משפט מהבחור, בחרתי לוותר עליהן.
חשבתי לעצמי שאבא שלי השאיר בעולם כל כך הרבה אור, כל כך הרבה זכויות וחסד, שההדים שלהם ממשיכים לשמור וללוות אותנו גם שנים רבות לאחר שהסתלקה נשמתו לגן עדן.
***
כשאנחנו עוזרים לאדם ברחוב, כשאנחנו מוותרים לאחר, מאירים פנים לתלמיד, לשכן או לסתם עובר דרך – אנחנו לרוב לא מודעים למעגל ההשפעה העצום של המעשה.
הטוב הזה לעולם אינו הולך לאיבוד. הוא נצרב בזיכרונם של בני אדם, נכתב בספר החיים, והופך למגן איתן עבור הדורות הבאים. כשההורים חיים בדרך של אמת, נתינה וחסד טהור, הם לא רק מתקנים את העולם שסביבם – הם סוללים דרך בטוחה, עבור הילדים שלהם שיצעדו בה שנים קדימה.
כי בסופו של דבר, מה שנותר מאדם בעולם הזה הוא לא מה שהוא לקח איתו אל קברו, אלא מה שהוא השאיר בליבותיהם של אחרים. ומעשה האבות – תמיד מוצא את הדרך לחזור ולשמור על הבנים. ■
Ori88533@gmail.com















