פיגוע הירי הקטלני בחוות גלעד, שבו נרצחו רס״ר בניהו מלט ורס״ן יובל עזרא, חושף כשל טקטי ומערכתי נורא. לוחמים מורידים את רצועת הנשק כדי להילחם באמצעות הרובה מבלי לירות, כי הדרג הפיקודי מסרס אותם עם הוראות פתיחה באש מנותקות מהמציאות. הגיע הזמן להחזיר את הגיבוי ללוחמים, ולזכור כלל ברזל: עדיף עורך דין גרוע בבית המשפט מאשר חזן מעולה בבית הקברות
ביום שישי שעבר ספגנו מכה קשה וכואבת. הפיגוע הרצחני סמוך לחוות גלעד בשומרון גבה את חייהם של שני יהודים: בניהו מלט ויובל עזרא הי"ד. קול דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה.
ברוחו של אמיל זולא, אני מציב כאן את ה"אני מאשים" שלי. אני מאשים את המערכת, את הנהלים ואת שרשרת הפיקוד. אינני מאשים חלילה את הלוחמים הקדושים שנפלו בקרב. מטרת הטור הזה היא אחת: להבטיח שמדינת ישראל תתקן את עיוותיה המוסדיים, ושכמה שפחות יהודים ישלמו בחייהם על מחדלי הקונספציה.
התחקיר הטקטי של האירוע בחוות גלעד חושף נקודת תורפה קריטית: הורדת רצועת הנשק. הלוחמים מצאו את עצמם בתוך עימות אלים מול פורעים, ובחרו לעבור לטקטיקה של קרב מגע. כדי להכות בחופשיות, הם הסירו את הרצועות של הנשק מהצוואר כדי שיהיה להם קל יותר להכות באמצעות הנשק בפורעים.
בדיוק עבור הרגע הקריטי הזה הומצאה רצועת הנשק. ייעודה העיקרי בחירום הוא להצמיד את הנשק אל גוף הלוחם ולמנוע את חטיפתו בתוך מאבק פיזי. ברגע שהותרה הרצועה, המחבלים זיהו את ההזדמנות, השתלטו על הנשק, והפכו בתוך שניות אירוע של הפרת סדר לפיגוע ירי קטלני.
גורמים שונים מנסים לגלגל את האשמה אל הקורבנות בטענה המטופשת שהם 'טיילו בשטחי B'. הטענה הזו מופרכת עובדתית. אין שום איסור חוקי או ביטחוני לטייל בשטחים אלה. האבסורד המוסדי מתגלה במלוא עליבותו כאשר בוחנים את מדיניות מתאם פעולות הממשלה בשטחים (המתפ"ש) שהוא האגף הכי חולה בצה"ל ושתפקידו להנשים את הרשות הפלסטינית מפה לפה. המתפ"ש עצמו מממן ומפרסם סרטונים רשמיים המעודדים אזרחים ישראלים מהמגזר הערבי להיכנס ולערוך מסעות קניות בתוך שטחי A המסוכנים (הסרטון המוכר "אחלה ג'נין" הוא המפורסם שבהם), כדי לחזק את הכלכלה הפלסטינית. המערכת מתמרצת שופינג בלב קני הטרור למגזר אחד, אך מעזה להטיף מוסר ליהודים שנעים בשטחים המותרים להם לחלוטין.
אבל השאלה האמיתית היא מדוע לוחמים חמושים בוחרים להילחם בידיים חשופות מול המון עוין. התשובה טמונה בנהלי הפתיחה באש. באופן מפתיע לא אאשים את הפצר"יה או את היועמש"ים של הצבא, אלא את המפקדים בדרג הבכיר, ובראשם מפקדי החטיבות המרחביות המאו"ג ואלוף הפיקוד. קל להאשים את המשפטנים, אך האחריות הישירה מוטלת על שכבת הפיקוד הצה"לית. המפקדים פוחדים להגדיר פקודות ברורות. הם מנסחים נהלי פתיחה באש עמומים, מרובי סייגים ומשפטיים להחריד. הם כותבים פקודות סטריליות במסמכי 'וורד' מהוקצעים, הדורשות מהלוחם לוודא שהמחבל ניצב במרחק מדויק של "עשרה מטרים", מחזיק בקבוק תבערה דולק ומניף את ידו לזריקה. המציאות המבצעית, לעומת זאת, היא כאוטית, אלימה ורווית חוסר ודאות. אירוע התקהלות של המון ערבי עוין מהווה בפני עצמו אמצעי, כוונה ויכולת.
ואל תאמרו שמדינה מתוקנת לא יכולה להרשות לעצמה להקל בהוראות פתיחה באש. סטנדרט השיטור והלחימה הנוהג בארצות הברית, קובע שאזרח המחליט להמרות פקודה של שוטר – בין אם נדרש להניח ידיים על ההגה או להשתטח על הקרקע – מסתכן בירי חי ללא אזהרה נוספת. בישראל, מחבלים ופורעים מתקרבים ללוחמי צה"ל ולשוטרי מג"ב עד לטווח אפס, צורחים בפניהם, מגיעים למרחק דקירה, וזוכים להכלה מבישה שעולה לנו בדם. אפס ההרתעה הזה הוא האב והאם של כל הפיגועים ביהודה ושומרון, והוא זולג ישירות אל אנרכיית החסימות, גניבות הנשק וחוסר ההקשבה לשוטרים בתוך "ישראל הקטנה". התיקון המערכתי יתחיל ביום שבו שוטרים ולוחמים יאכפו את פקודותיהם באמצעות כוח לא פורפורציונלי (אין להם ברירה – הם מעטים מול רבים).
הלוחמים בשטח פוחדים מהמערכת המשפטית, אך עליהם להפנים עובדה היסטורית ומשפטית ברורה: מאז פרשת אלאור אזריה, אף לוחם צה"ל לא נכנס לכלא הצבאי בעקבות ירי מבצעי שגוי ביהודה ושומרון. העונש המקסימלי שהמערכת מטילה מסתכם בהדחה משירות מילואים או בהחרמה זמנית של הנשק האישי. אלו הם צעדים מנהליים קלים וזניחים לעומת גזר דין מוות המצפה ללוחם המהסס ללחוץ על ההדק.
אנו דורשים מהפיקוד הבכיר לקחת אחריות, לגבות את הלוחמים ולנסח פקודות המותאמות לשדה הקרב האכזרי של המזרח התיכון. הלוחמים מחויבים לשמור על הנשק צמוד לגופם, לחתור למגע באש חיה, ולהפסיק להילחם בקרב מגע מול רוצחים פוטנציאליים. המשוואה הריאליסטית והאכזרית של המציאות שלנו קובעת כלל פשוט מאין כמוהו, החקוק בדם נופלינו: עדיף לקחת עורך דין גרוע ולהישאר בחיים, מאשר לקבל את החזן הטוב ביותר בבית העלמין הצבאי. ■
לתגובות: Tamir@mashma.net
