01
עם סיום חודש הרמדאן נראו בכניסה לשכם פקקי ענק מסוג שונה. למעלה מ-10,000 חוגגים שהגיעו לאירוע הענק בחטמ"ר שומרון הצליחו לפקוק את כל המרחב. לצופה מהצד נראה כי אין טבעי יותר מלחגוג עצמאות בבסיס צה"ל בלב השומרון, מה עצמאות יותר מאשר ילדים שקופצים בין המתנפחים לטנקים וחיילות החטיבה שמשגעות לנו את הילדות באיפור צבאי.
אבל 10 שנים זה נצח במושגי השומרון. לפני קצת יותר מ-10 שנים היחסים בין צבא ההגנה לישראל ומתיישבי יהודה ושומרון היו עכורים ומאוד. בשנים שאחרי ההתנתקות היו פה ממשלות שמאל שהתעללו בהתיישבות וממשלת ימין שהקפיאה את הבניה לחלוטין. השבר היה גדול. באותה תקופה היו כאן קצינים בכירים שתדרכו בתקשורת לילות כימים נגד ההתיישבות ומהצד השני התושבים בחנו בחשדנות כל צעד בשטח. השטח היה עמוס מידי בניסיונות הדדיים "לחנך" האחד את השני. הקושי מובנה. החלטות הדרג המדיני כלפי תושבי יהודה ושומרון הן כמעט אף פעם לא לפרגן להתיישבות, בלשון המעטה. יש אישורי בניה בודדים וגם זה בתוך הישובים כשערבים משתלטים על המרחב בקצב, יש הקלות לערבים ואין הרתעה מספקת מול הטרור היומיומי. אבל כל עוד אין ריבונות, הצבא הוא הריבון בשטח וממונה על ביצוע הוראות הדרג המדיני.
וכך, חיילים שהקדישו את חייהם למשימת ההגנה על עם ישראל עלולים למצוא את עצמם מבצעים פעולות שיטור שנויות במחלוקת. ואם כל זה לא מספיק, נכון לשנים ההן, חלק גדול מהפיקוד לא הכיר את השפה ביו"ש. למפקד חילוני שגדל בקיבוץ ליד מטולה קשה מאוד להבין את החוויה של משפחה דתית מאלון מורה, והאמת, גם לא מצופה שבאוטומט יקרה אחרת. הפערים טבעיים.
02
וכך, ממש בשיאם של ימי המתח התקיימה פגישה שהובילה לשינוי מקצה לקצה. לא היו בה תקוות גדולות או רצון לגזור סרטים על הדשא. במסעדת גריל ומטעמים בברקן נפגשו קצין הגמ"ר בדרגת רב סרן בשם מכי (מרדכי) סיבוני, לימים קצין הגמ"ר פיקוד מרכז וממובילי מערך העורף בטיפול בקורונה - ובחור בשם יוסי דגן שהיה בזמנו עוזר ראש המועצה האזורית שומרון, דגן הגיע במהלך השנים לראשות המועצה והוא אחד האנשים החזקים בהתיישבות (גילוי נאות, עבדתי כעוזר של יוסי עד לפני כשנה). את הפגישה פתח מכי בהצעה הבאה: ברובם המוחלט של ימי השנה אנו רואים את הדברים עין בעין. הצבא עסוק בביטחון וזהו צורך קיומי להתיישבות, שם אנחנו שותפים מלאים. בימים בהם אנחנו נאלצים להיות בשני צדי המתרס אפשר לריב ולנהל מאבק אבל להמשיך לעבוד יחד בנושאים המשותפים. יוסי אמר שהבסיס להידברות חייב להיות אמון ושקיפות מלאים גם כשלא מסכימים, הם סכמו שכך יהיה והרכבת יצאה מהתחנה.
03
מאז, ביוזמת השניים החלו נציגים מההתיישבות לפגוש באופן קבוע קצינים בכירים בצה"ל ולדבר על הסוגיות הבוערות. לשני הצדדים זה לא היה מהלך קל. כשנולד אירוע יום העצמאות הראשון בחטמ"ר שומרון קראו תושבים מהאזור להחרים את האירוע על רקע פינוי באחת הגבעות באזור. עיתוני שמאל תקפו בחריפות קשרים חמים בין הצבא למתיישבים וגם בתוך מערכת הביטחון לא כולם אהבו את השיח וההידברות. אבל זה המשיך, וכשמכי עזב את התפקיד בשומרון הגיע מי שהיום משמש כקצין הגמ"ר בפיקוד, אליצור טרבלסי, וגם הוא נלחם להמשיך את המגמה גם כשהיה קשה, ואפילו מאוד קשה.
מאז, השיח וההידברות הוטמעו בצה"ל ובהתיישבות בכל הרמות. בעשר השנים האחרונות, הימים אותם הגדיר מכי באותה פגישה כ"ימי מאבק", ירדו מעשרים לאולי שלושה בשנה. שיח ישיר בין ראשי המועצות יחד עם רבנים כמו הרב דודקביץ רבה של יצהר והרב לבנון רב השומרון, לבין קצינים בכירים מאוד, הפך לברירת המחדל לפתרון בעיות סבוכות. צה"ל מבצע את תפקידו כפי שמגדיר לו הדרג המדיני. על זה אין ויכוח. בהתיישבות גם מובילים מהלכים שלא תמיד הממשלה אוהבת בלי למצמץ. אבל כשבפיקוד הבכיר קשובים להלכי הרוח בהתיישבות וההיפך, היום-יום מתפקד נהדר. הכול נעשה ברגישות גם כשיש מאבק. כל זה - תוצאה של האמון והקשר ההדוק שהחלו באותם ימים.
בשבוע שעבר היה זה הדבר הטבעי ביותר עבור מתיישבי גב ההר לחגוג את יום העצמאות בחטיבה.
האירוח היה גם הדבר הטבעי ביותר גם עבור חיילי צה"ל ולוחמי מג"ב המשרתים בחטיבה.
כן זו הוכחה שאפשר אחרת!

(בתמונה למעלה: מימין לשמאל: מקי סיבוני, יוסי דגן ואליצור טרבלסי בהדלקת נרות בקבר יוסף)