במסכת כריתות (ו, א) נאמר "אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא: קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי".(כיון שיש ממש בסימן, יהיה אדם רגיל לאכול בראש השנה קרא ורוביא, כרתי סילקא ותמרי).
בליל התקדש החג, טרם האיר השחר בו יסומן הכיוון לשנה כולה – אנו מכינים עצמנו לתשובה על ידי אכילת הסימנים. אין בסימנים חשיבות לעצמם. החשיבות שלהם הוא לעורר את האדם לתשובה: "הפרי הוא סימן שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה… נמצא העיקר הוא ההתעוררות והתפילה" (של"ה, מסכת ר"ה, פרק נר מצוה כב).
כיון שהסימנים נועדו לעורר את הלב לתשובה, יש לסימנים סדר פנימי (על פי עולת ראיה ב, עמ' שיט), סדר המרומם את אישיותו של האדם באופן מדורג אל התשובה:
01
תפוח בדבש – 'שֶׁתְּחַדֵּש עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה'. אנו פותחים בתפוח: "מאי דכתיב 'כתפוח בעצי היער' – למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פִּריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע" (שבת פח, ב). הקדמת ה"נעשה" של עם ישראל – עוד טרם השמיעה וההסכמה המגיעה מתוך בחירה – מבטאת את שייכותנו הטבעית אל הקודש. תהליך התשובה של האדם הישראלי מתחיל מן ההכרה בנשמתו הטבעית-טהורה, המתוקה מדבש ומנופת צופים. נשמה הקודמת לכל הקלקולים שנגרמו לאחר מכן על ידי מעשיו. מתוך כך נולדת בו הוודאות בהצלחתה ה'טובה והמתוקה' של התשובה – ו"ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה ושמחת העוז שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו" (אגרות הראיה ב, שעח).
02
רוביא – 'שֶׁיִּרְבּוּ זְכֻיּוֹתֵינוּ'. הצד האלוהי הקיים בנו לא נותר ברובד הנשמתי-מופשט לבדו אלא ניכר גם בתכונות הנפש. עם ישראל מאופיין בזכויות, בתכונות אופי המוטבעות בנפשנו עוד מימי האבות: "כל מי שיש בו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו" (משנה אבות ה, יט). בפתיחתה של שנה מבקשים אנו שיתרבו אותן תכונות קודש הגנוזות בנו באופן לא בחירי. חפצים אנו שיצאו לפועל אותם זרעים הטמונים בפרי האדמה, ב'אֲדָמִיּוּת' שבנו.
03
כרתי – 'שֶׁיִּכָּרְתוּ שׂוֹנְאֵינוּ'. עיקר בקשתנו כאן הוא שה' יושיע אותנו מאויבינו. אבל חוץ מהרובד הפשטני יש פה גם תוכן פנימי. אויבים יש גם בתוך הנפש. אחרי שלמדנו שבנפשנו מוטבע צד אלוהי אשר איננו ניתן לקלקול – ניתן להתייחס לגוף ולכישלונותיו בפרספקטיבה חדשה, מתוך ביטחון והכרת ערכנו. ראשית, ההכרה המדויקת בחטא! כדברי המשנה בברכות (א, ב): "מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר… בין תכלת לכרתי" כי "צבע התכלת קרוב לגוון של כרתי" (ברטנורא, שם). כלומר, תחילה יש להבדיל באבחנה דקה בין הצדדים הרעים שבנפש, ה'שונאים' הפנימיים – אותם יש לכרות; לבין התכלת, הצדדים החיוביים – אותם יש לטפח. זיהוי והכרת החטא מביאים ממילא להכרתתו מן הנפש, תהליך הכרוך בכאב והמעטת הכוחות: "המכאוב שמרגישים ברעיון התשובה… הוא בא מפני הניתוקים שחלקי הנפש הרעים… מקלקלים את הנפש ופוגמים אותה, ועל ידי התשובה הם הולכים וניתקים ונעקרים, וכל ניתוק מביא כאב, ככאב של עקירת איברים המקולקלים וכריתתם מטעם הרפואה" (אורות התשובה ח, א).
04
סילקא – 'שֶׁיִסְתַּלְּקוּ אוֹיְבֵינוּ'. לאחר ההכרה בחטא וכריתתו מגיע סילוקו. המשכו של תהליך התשובה הינו העזיבה והסילוק המוחלט של החטא, 'האויב' הפנימי של הנפש: "ומה היא התשובה? שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד… ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" (הלכות תשובה ב, ב). זאת ועוד, עם הסילוק המוחלט של החטא מתחילה עבודת השיקום הנפשי: 'סליק' בארמית משמעו 'עליה' – האדם מסתלק מן הכיעור ופותח בתהליך התקדמות כלפי מעלה, כעלי הסלק הפונים אל-על.
05
תמרי – 'שֶׁיִתַּמוּ שׂוֹנְאֵינוּ'. כעת, לאחר ההכרה, הכריתה והסילוק של החטא מן הנפש, נפתחת הדרך אל התשובה השלמה. העוונות, שונאי הנפש, כַּלוּ וְתַּמוּ ונפשו של האדם מתבשרת כי תַּם עוונה: "הרואה תמרים בחלום – תמו עוונותיו, שנאמר 'תם עוונך בת ציון'" (ברכות נז, א). תום העוון הוא אף הפתח לתמימותה ושלמותה של הנפש: "נגד כל חלק של כעור שמסתלק מנשמת האדם על ידי הסכמתו הפנימית של אור התשובה – מתגלים עולמות מלאים בבהירותם העליונה בקרב נשמתו. כל העברת חטא דומה להסרת דבר החוצץ מעל העין הרואה, ואופק ראיה שלם מתגלה, אור מרחבי שמים וארץ וכל אשר בהם" (אורות התשובה ה, ב).
06
קרא – 'שֶׁיִקָּרַע גְּזַר דִּינֵנוּ וְיִקָּרְאוּ לְפָנֶיךָ זְכֻיּוֹתֵינוּ'. תשובה שלמה ותמימות נפשית בכוחם לשנות את המציאות. יש בהן קריאה לבריאה חדשה הקורעת ומשנה את גזר הדין: "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ד'… ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה את המעשים" (הלכות תשובה ב,ד). שינוי האישיות דורש מאמץ אדיר ו"אין מראין דלועין (=קרא) אלא למי שהוא ירא שמים בכל כוחו" (ברכות נו, ב). יתרה מזאת, הדלעת משמשת ככלי שאיבה: "דלעת יבשה וממלאים בה מים" (ברטנורא על משנה שבת יז, ו) – מבקשים אנו לדלות מקרבנו כוחות פנימיים על מנת להתחדש, לקרוע את גזר הדין, לעצב ולקרוא מהות חדשה לחיינו.
07
רימון – 'שֶׁנַּרְבֶּה זְכֻיּוֹתֵינוּ כְּרִמּוֹן'. לעומת בקשת ריבוי הזכויות הטמונות בנו מזכות אבות, ללא בחירה ומאמץ מצידנו (אותה ביקשנו ב'רוביא') – אנו מגיעים לרימון. כעת, לאחר תהליך התשובה הארוך אנו קרואים להרבות את זכויותינו, אולם הפעם מתוך עבודה ועמל אישי. זכות הבנים לא יכולה להסתמך רק על זכות האבות אלא מבקשת להמשיך ולגלות את זכות אבות בזכויות משלנו, בריבוי תורה ומצוות: "הרואה רימונים בחלום… אם תלמיד חכם הוא יצפה לתורה שנאמר 'אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני', ואם עם הארץ הוא יצפה למצוות שנאמר 'כפלח הרימון רקתך', מאי 'רקתך'? – אפילו הריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" (ברכות נז, א).
08
ראש דג – 'שֶׁנִרְבֶּה וְנִפְרֶה כַּדָּגִים וְשֶׁלֹּא תְהֵא עַיִן הָרַע שׁוֹלֶטֶת בָּנוּ כַּדָגִים… שֶׁנִּהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב'. הגענו לסופו של התהליך: הכוחות האנושיים, אשר זוככו על ידי התשובה, יכולים כעת לפרות ולרבות ללא מועקות וחשש של מבטים חיצוניים של עין רעה – "(צדיקים) שאין בהם צמצום של הכרות חיצוניות ואין עין הרע שולטת בהם מפני שהם עוֹלֵי עין, עומדין למעלה מהסגנון החיצוני, כנונין רברבין דשייטין בימא רבא" (ערפילי טוהר, ק). התעצמות הכוחות הטהורים מביאה אותנו ל'ראש': לשיא המחשבה, לפסגת השאיפות – ולנקודת הראשית של השנה החדשה הבאה עלינו לטובה.
אמן כן יהי רצון. ■
