סיפורן של נשות הגבעות

בטור הזה אני רוצה לספר על הגיבורים האמיתיים בגבעות – או יותר נכון הגיבורות, שמקריבות יום יום את חייהן ונוחיותן למען עם ישראל וארץ ישראל.
בשנים הראשונות להקמתה של כל נקודת התיישבות חדשה, נאלצות המשפחות הראשונות להתמודד עם תנאי חיים פיזיים לא פשוטים. גם ממסירותם של גרעין הנוער ששותף לעליה אי אפשר להמעיט, אך המשפחות נדרשות להקריב מעל ומעבר.
בימיי כרווק בגבעות, העברתי לא מעט שנים בתנאים לא ממש סימפטיים.
ג'ריקנים של מים שהיינו צריכים לסחוב ברגל או על גבי חמור מהישוב הסמוך, שמיכות שנרטבו מהגשם שנזל מהגג או הרס מדי שבוע של הבית.
נכון, לא תמיד היה קל, אבל בגדול עם קצת מאמץ הסתדרנו.
מי שחוות הכי הרבה את התנאים הקשים, אלו הנשים בגבעות, שמהוות הרוח החיה מאחורי הפעילות.
סדר היום של אשה בגבעה מורכב מפרטים שלרובנו נראים פשוטים, אך בתנאים של נקודת התיישבות שהוקמה זה עתה, כל דבר הוא סיפור בפני עצמו –
החל מלקום מספר פעמים בלילה להוסיף עצים לתנור כדי שהחדר יישאר חם, להרתיח מים בסיר כדי לקלח את הילד או ללכת לעיתים בגשם ובבוץ עם ילד על הידיים בחזרה מהמעון, מהטרמפיאדה עד לגבעה המרוחקת.
גם דברים בסיסיים כמו לגשת לשכנים לבקש חלב או סתם להיפגש עם חברות אחר הצהרים בגן השעשועים, זה לא משהו שקיים בדרך כלל בימיו הראשונים של הישוב.
•••
השבוע התקלקל לנו הטנדר איתו אנו מובילים את המים עם נגרר למגדל המים המאולתר שבראש הגבעה, ונותרנו ללא מים זורמים במשך למעלה מיממה – דבר שגרם לנו להעלות זכרונות מהתקופה הלא רחוקה של העליה לגבעה, בה לא זכינו ליהנות מ"מותרות" כמו מים זורמים בברז.
במשך יממה וחצי, נאלצנו לחזור ולהשתמש בג'ריקנים ששכבו מיותמים מאז סודרה לפני כמה חודשים תשתית המים הזמנית.
גם פה, מי שחווה הכי הרבה את הקושי היו הנשים שנאלצו להדיח כלים בלי מים זורמים ולקלח את הילדים עם נטלות.
אם למישהו זה לא היה ברור, מטרתנו כמובן היא להקים בכל נקודה כזאת ישוב פורח עם תשתיות מסודרות ותנאי מחיה שיאפשרו לכל משפחה שתחפוץ להצטרף ולהתגורר בישוב.
אך כמו מרבית הישובים ביהודה ושומרון – כדי שיום אחד יוכלו משפחות "רגילות" לשבת בשקט ובשלווה בבית נוח, דרוש גרעין של כמה משפחות ובחורים שיסללו את הדרך בגופם לבאים אחריהם.
את בעיית התשתיות והתנאים הקשים בהקמת הנקודה, היה אפשר לשפר אם המדינה היתה נרתמת ומקימה היאחזויות חדשות בעצמה כפי שעשתה בעבר, בימים בהם החזון הציוני של ישוב הארץ היה נחלת הכלל ולא רק מנת חלקם של כמה מתנחלים סהרוריים.
את החלל שנוצר בשטחים הפתוחים ביהודה ושומרון, מנסים בציבור הגבעות למלא ולנהל מאבק נחוש כנגד הזמן על אחיזתנו בהם לפני שיעברו לידיים זרות.
אמנם אין לנו סיוע ממשלתי או ארגוני שמאל עתירי תקציבים, אך יש לנו את עם ישראל שתומך ומסייע לפעילות בכספו וזמנו, נוער מופלא ומסור שהיה יכול לחיות את חייו הפרטיים בכיף ובנעימים אבל בחר לרתום את עצמו למשימה, וכמובן משפחות רבות שהותירו מאחור את הבית המאובזר והנוח בו התגוררו באחד הישובים או הערים, ובאו לשמור על מרחבי הארץ שנותרו שוממים.
בזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים ובזכות נשים צדקניות אנו עתידים להיגאל.
"זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"