״אני אומר לך: שב!״
בהמשך לענין החומרא שלא לאכול בפסח מחוץ לבית, שכתבתי עליה והבאתי את דברי מו״ר הגרז״ן, אספר מה ששמעתי מהרב חיים ברטל: ׳אצלנו בבית הקפידו תמיד לא לאכול מחוץ לבית בפסח, אצל אף אדם. כך נהגתי תמיד מלבד במקרה אחד יוצא דופן: כשהייתי אברך צעיר הלכתי עם אשתי וילדי לבקר ביקור חג פסח את הרב אל׳ה מישקובסקי, ראש ישיבת כפר חסידים ורב הכפר. הגענו בצהרים של אחד מימי חול המועד, וחששנו שאולי הגענו בזמן לא נוח והם אוכלים כעת ארוחת צהרים. אשתי החליטה לוותר, והלכה עם הילדים לבקר חברה, ואני התעקשתי להיכנס, ולו לכמה דקות, להקביל פני הרב. כשנכנסתי הם אכן התיישבו לאכול ארוחת צהרים. הרב אמר לי לשבת איתם לסעודה. דחיתי את ההצעה המכובדת בטענת החומרא שעל פיה אנחנו לא אוכלים בפסח מחוץ לבית. הוא לא קיבל את דברי, הגיב בתקיפות, ואמר לי: ״אני אומר לך: שב!״ כמובן, כשראש הישיבה אומר – אין ברירה, וישבתי לאכול עמם. בדיעבד הסתבר שזו היתה שנתו האחרונה עלי אדמות׳.
אגב הרב דכפר חסידים, בזמנו הרביתי לשאול את הרב ישראל יעקב פישר, ראב״ד בד״ץ העדה החרדית, בדיני נידה. היתה לו מסורת של קולא וכתפיים רחבות מאד. בערוב ימיו הוא כבר היה מחובר לחמצן, קיבל את השואלים בביתו, ובין היתר שאלתיו למי עוד ישנה מסורת זו שיש לו. הוא אמר: ׳יש רב בכפר חסידים עם המסורת הזו׳. הוא היה קצת מבולבל ולא הצליח לשלוף את שמו. מיהו הרב הזה ומה הסיפור? הדבר נותר בעיני כחידה לא פתורה. אם יש מישהו מהקוראים שיוכל להאיר את עיני בזה, אשמח.
שתי מצוות באכילת מצה?
סיפר לי ר׳ משה שיינולד: ׳בליל הסדר של שנת תש״ד (1944) עוד הצלחתי לאכול מצות. הרב שלנו היה עמנו במחנה העבודה, ולקראת ליל הסדר הוא הסביר למפקד הראשי שיהודים צריכים לאכול מצות בפסח, ולשם כך דרושים לנו תנור, קמח, מים ועצים. זה היה מוזר, אינני יודע איך הוא העז לבקש, הרי זה כמו לבקש מהימלר משהו טוב ליהודים. להפתעתי, המפקד אמר שהוא צריך לזה אישור מהמפקד הראשי, ואחרי כמה ימים אכן הגיע האישור. ככה זכינו לאכול מצות באותו פסח. אבל הפסח שאחריו, תש״ה, לקראת סוף המלחמה, היה כבר קשה בהרבה. לא רבים מאיתנו נותרו בחיים, ומצבי הגופני היה קשה. כשנאלצתי לאכול לחם, אמרתי לקב״ה: ׳אני מבטיח שכשתוציא אותי מכאן אשוב לקיים הכל, לאכול מצה כדין בליל הסדר׳. בבוקר אמרתי את ההלל מהזכרון. היינו במצב בלתי אפשרי, ואני זוכר שאמרתי ״לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה״ – ׳לחברי הרבים לא נותרה האפשרות להגיד ״לא אמות״, אבל אני אחיה ואספר׳… ׳
זכיתי לשבת עמו בליל הסדר, לשמוע את הדברים מפיו, ולראות במו עיני איך הוא מקיים את שתי ההבטחות הללו לקב״ה, בעת שהוא אוכל מצה כדין ומספר לי את מעשי ה׳ בהצלתו.
״בואי תראי אילו אורחים חשובים הגיעו…״
סיפר לי מו״ר הרב בעל ״נתיבי ישורון״:
׳הרב מרדכי לידר היה סבא רבה שלי (חמיו של האדמו״ר מסלונים בעל ״ברכת אברהם״). רבים מחסידי סלונים הם מצאצאיו מסיבה פשוטה: בניגוד לרבים אחרים באותה תקופה, שילדים רבים שלהם נפטרו בגיל צעיר ממחלות שונות, לו היו ילדים שחיו, ב״ה. הוא עלה לארץ כילד עם הוריו, והתגורר בטבריה. הרב אשר זאב ורנר, אב״ד טבריה, שכבר סיפרתי לך על מידת החסד המופלאה שלו ועל הכנסת האורחים הנדירה שלו, אמר שאת קרן האור הראשונה של מידת הכנסת האורחים שלו קיבל מהרב לידר. כיצד? בהיות הרב ורנר ילד כבן 9, ואחיו כבן 11, התייתמו מאביהם. אימם היתה במצוקה גדולה, ושלחה אותם מירושלים לקרוב משפחה שהיה גר בטבריה, שיהיו עמו איזו תקופה. אותו קרוב ואשתו לא כל כך ידעו איך לגדל ילדים, ומישהו אמר לילדים שיש איש חסד ששמו ר׳ מרדכי לידר, שכדאי להם ללכת אליו. הם הגיעו ביום שישי אחר הצהרים, כאשר השולחן כבר ערוך לשבת, ור׳ מרדכי יושב לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. הם דפקו בדלת ללא הודעה מוקדמת, ר׳ מרדכי הכניסם וקרא לאשתו בהתלהבות: ״בואי, בואי תראי אילו אורחים חשובים הגיעו אלינו״. ״האורחים החשובים״ היו שני ילדים, לא ילדים שהכיר, וזו היתה קבלת הפנים הראשונה שזכו לה אצלו. ר׳ מרדכי ורעייתו הורידו מיד את המפה והכלים, הביאו את סיר הצ׳ולנט, האכילו את הילדים, והזמינו את הילדים להתגורר אצלם. חמי ה״נתיבות שלום״ היה אומר שר׳ מרדכי הכניס אורחים בכזאת חיות נפלאה, שמן הסתם גם בסעודת הלווייתן לעתיד לבוא, ר׳ מרדכי יגיש אוכל לכולם…
בבית הסבא ר׳ מרדכי הסבו אורחים שונים גם בפסח, כמובן. בבתים החסידיים שם הקפידו מאד על ״שרויה״, ואפילו על הכלים, כך שאם נשרתה מצה בכלי, הם לא היו משתמשים בכלי בכל הפסח. פעם ישב אצלם אורח שלא ידע על חומרת השרויה, ובהגיעם ל״שולחן עורך״, טבל את מצתו במרק. אשת ר׳ מרדכי נחרדה ואמרה: ״געברוכט, געברוכט״ (=שרויה), והוא הרגיע אותה. בתום הסדר הוא אמר לה: ׳רחל, חשבתי, הרי כעת כל המשפחות יחששו להזמין את האורח שלא מכיר את המנהג של השרויה, מחשש שיחמיץ את כליהם, ואיפה הוא יאכל בפסח? והנה אצלנו יש לו כבר כלי של ״שרויה״, זה שבו הוא טבל את מצתו. הבה ונזמין אותו אלינו לכל ימות החג׳. ■
meirdorfman@gmail.com
