חגיגות ל״ג בעומר בבית הוריי כבר לא ישובו לעולם להיות כשהיו, עד שנת התשפ״א היה זה לילה מרנין במיוחד, ליל יום הנישואין של הוריי שיחיו׳, אך בל״ג בעומר האחרון הפך לאבל מחולינו. אחי שמחה בונים ז״ל ואנכי נולדנו צמודים מתוך ארבע עשרה אחים ואחיות, גדלנו יחדיו בבית חסידי המשתייך לקהילת חסידי גור בחיפה, וברבות השנים התפצלו דרכנו. כשהגעתי לגיל גיוס בחרתי לעזוב את הישיבה החסידית ולהתגייס לגדוד הנחל החרדי שבחטיבת כפיר, גדוד ״נצח יהודה״, שמחה בונים לעומתי בחר ללכת במסלול המובטח לגדולי תלמידי החכמים בחסידות, מישיבת הדגל ״שפת אמת״ לכולל לאברכים מצוינים בבית שמש.
ביום חמישי בבוקר יצא שמחה בונים מביתו שבבית שמש יחד עם אשתו ושני ילדיו בכדי לעשות את השבת בבית הוריי שבחיפה. לא הייתה בכוונתו לנסוע למירון אך כשהגיע לחיפה חיכתה לו הפתעה, אמי עמדה שם עם כרטיס נסיעה למירון, ״אם כבר הגעת עד לכאן לא תיסע לר׳ שמעון?״ והוא יצא לדרך כשהוא נושק בפעם האחרונה בחייו למינדי בת הארבע ודודי בן השנה.
בשעה 01:15 בלילה החלו לזרום שמועות בקבוצות הוואטסאפ והרשתות החברתיות על אסון קשה במירון. בתחילה נכנסתי לסרטונים שהחלו להישלח בקבוצות מתוך סקרנות גרידא, כאשר בד בבד אני מתקשר לאחי ולבני דודים שאיתו רק בכדי לוודא שהם כולם שם בסדר, אך לאחר מספר סרטונים השאננות והדאגה הקלה התחלפו להן בחשש כבד. באחד הסרטונים נראה שמחה בונים כשהוא מועף בתוך נהר של אנשים מכיוון רחבת תולדות אהרן אל עבר שביל המוות.
כעבור שעה של ניסיונות להשיגו ללא הצלחה התחילו להגיע גם הטלפונים מאמי שתחי׳, ״בונים עוד לא חזר והוא לא עונה, זה מאד מוזר. הוא היה אמור כבר להיות פה״. כל ניסיונות ההרגעה לא עזרו מהרגע שהבינו בבית הוריי שמשהו קרה במירון, אמא שלי הספיקה עד לשעה 05:00 בבוקר להגיד את כל ספר התהילים תוך שהיא אומרת לסובבים שהיא מרגישה שקרה לבונים משהו רע. ניסיתי להרגיע אותה כאשר במקביל אני מנסה להתקשר לכל גוף ואדם אפשרי שקשור לאירוע בכדי לנסות לברר היכן אחי.
המשקפיים של שמחה בונים דיסקינד
הדרך לזירת האסון במירון | צילום: ישי ירושלמי
״ישראל, תעלה עכשיו על הרכב ותסע למירון, אני רוצה שתחזיר לי את בונים שלי חזרה הביתה״ – כך אמרה לי אימי בדמעות בשעה 06:00 בבוקר. לי לא היה מה להגיד חוץ מלשקר, ״אל תדאגי אמא, הוא עוד יחזור הביתה בריא ושלם, אני מבטיח״. אך יש הבטחות שלא בידיי לקיים, ובשעה שאמא שלי ישבה ובכתה בכי תמרורים בדאגה עמוקה, היא לא ידעה ששמחה בונים בנה האהוב כבר ממזמן בישיבתו של רשב״י מסתכל עליה מלמעלה.
לאורך כל שעות הלילה שלחתי חברים שגרים בצפון לכל בתי החולים באזור בתקווה שאולי אחי בין הפצועים, כשכולם חזרו עם תשובה שלילית הנחתי שהנורא מכל קרה, בשעה 8 בבוקר התקשרתי לחבר מהצבא שמתנדב כנהג גופות בזק״א ובבכי תמרורים ביקשתי ממנו, ״גם אם הבשורה שתהיה בפיך הנה מרה, עדיפה היא על חוסר הוודאות״, שלחתי לו את תמונתו של שמחה בונים והתבשרתי שגופתו בדרך לאבו כביר יחד עם עוד 44 הרוגים.
למשמע הבשורה עמדתי שם בחולצה קרועה ועיניים מלאות דמעות, כשאני מבין שאחי הקטן, אהוב ליבי, איננו עוד אתנו, איננו עוד בין החיים ואני זה שמוטלת עליו האחריות להביט לאמא בעיניים ולהגיד לה שבנה, כל עולמה, כבר לא ישוב לעולם.
אני מספר לכם בכמה שורות את סיפור הלילה השחור ביותר בחיי ובחיי 43 משפחות, אך פי כמה קצרה היריעה מלספר את סיפור דרך החתחתים שעברנו עד אשר הצלחנו לשחרר את גופתו בהמשך אותו יום שישי. 43 משפחות שצובאות על פתחי המכון לרפואה משפטית אבו כביר, וכל שהן מבקשות ומתחננות הוא להספיק לקבור את בן משפחתם טרם תיכנס השבת. זעקת היתומים הטריים המתערבבת בבכי אלמנה צעירה, זעקת המשפחות המגלות כי איבדו באסון הנורא שני ילדים נמהלות בנאקת האחים השכולים, וצוות המכון שקורס תחת העומס ומשיב בצרחות על המשפחות הבוכיות כששוטרי משטרת ישראל מאיימים במעצר כנגד האבלים.
אחרי מכבש לחצים אדיר, הצלחנו להביא את שמחה בונים לקבורה טרם תיכנס השבת, כאשר מיד לאחר ההלוויה עלינו אל בית הוריי וליד בגדי השבת ששמחה בונים ז״ל הכין מראש בערב הקודם, פרצנו בשירת לכה דודי המלווה בבכי תמרורים, ״התנערי מעפר קומי״.
בהלוית שמחה בונים כשעה לפני שבת | צילום: באדיבות המשפחה
אצל שר הביטחון בני גנץ בדרישה להקמת ועדת החקירה | צילום: פורום משפחות מירון
העסקנים השונים כגון עסקני ״המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים״, וחברי ועדת החמישה להם אחריות לאסון לא אפשרו לאף אחד להזיז להם את הגבינה. בשולחן הדיונים לקראת האירועים הקרובים הם ישבו גם הפעם כחברים מן המניין, כאילו כלום לא קרה, עולם כמנהגו נוהג, שהרי מה להם ולארבעים וחמישה אזרחים שקיפחו את חייהם תחת אחריותם
אף אחד לא לוקח אחריות
במהלך ימי השבעה פקדו את בית הוריי עשרות אלפי אנשים, החל מפרחי חסידות גור עד פרחי קורס טיס, חרדים וחילונים, דתיים ומסורתיים. מעל הכל בלטו החכי״ם והשרים למיניהם, חברי ממשלה שבציבור אחר היו נזרקים מכל המדרגות, אך אין ציבור נח כציבור החרדי, אין יותר משמח לח״כ המודע לאחריותו לכשלים שהובילו לאסון מלשמוע את האדם המאמין אשר חרב עליו כל עולמו עומד ומקדש את שמו יתברך, ״ה׳ נתן ה׳ לקח, יהי שם ה׳ מבורך״, והח״כ שזלזל בחיי אדם עומד ונושם לרווחה, ברוך ה׳ שהקריירה לא נפגעה.
בתחילה טפטפו החכי״ם לשבעה בבית הוריי טיפין טיפין, אך באותו היום בו זעקתי ברשת ב׳ על אשמת חברי הממשלה באחריות למחדלים שהובילו לאסון נמלא בית הוריי בחכי״ם מקיר לקיר. ח״כ אחד לחש על אוזניי שלא קרה אסון עד היום בזכות אביו שניהל את ההר זה שישים שנה, בזמן שהאחר מסביר כמה האחריות היא בכלל על בית המשפט שמנע הסדרה, ומפי כולם נשמעת ההבטחה, ״נדאג לחקור את האירוע לעומקו, איננו תולים אשמים ברחובה של עיר״.
בסיום ימי השבעה התפננו לאסוף את השברים. דודי היתום בן השנה כנראה לא ידע לעולם איזה אבא מדהים הוא איבד, אך למינדי בת הארבע לא הייתה לנו ברירה אלא לומר שר׳ שמעון ראה את אבא בהדלקה במירון ובחר בו להצטרף אליו ללמוד יחד איתו בישיבה של רשב״י בשמיים. אבא הפך למלאך.
כשהדלקתי את הרדיו בבוקר יום ראשון שלאחר השבעה חיכיתי לשמוע את השדרן מעלה לדיון את נושא חקירת המחדלים שהובילו לאסון האזרחי הגדול ביותר מאז קום המדינה. אך נאדה, אסון מירון אפילו לא הוזכר ברמיזה. זפזפתי בין התחנות, נכנסתי לאתרי החדשות, אך אפס קריאה לחקירת מחדלי אסון מירון מצד אנשי החדשות. הבנתי שבתכל׳ס הם צודקים, אם אנחנו המשפחות לא קוראות להקמת ועדת חקירה ממלכתית, מדוע שהתקשורת תעשה זאת עבורנו?
רותמים את המשפחות
בלשכתו של הרב הראשי שמחו לסייע לי, קיבלתי במייל את כתובות ההרוגים ויצאתי לדרך. כשדפקתי על דלת משפחת רובין בבית שמש האלמנה נחמי הציצה אליי מהחריץ ובעיניים אדומות מבכי הסבירה שהשבעה כבר הסתיימה. נאלצתי להסביר לה שעם כל הצער לא באתי לנחם, באתי לאחד. הצגתי את עצמי בפני עוד משפחה ועוד משפחה מדלת לדלת, הקמנו קבוצת וואטסאפ ונפגשנו יחדיו לשיח משפחות במלון גני ירושלים כאשר כל אחד מציג את עצמו, ומספר בקצרה את סיפורו של בן המשפחה שאיבד.
כשחזרתי מהפגישה במלון, קראתי לאשתי לשיחה. הסברתי לה את הלבטים והודעתי לה שהחלטתי להתפטר מהעבודה לתקופה ולצאת למאבק להסדרת הר מירון, פיצוי משפחות ההרוגים, והעמדה לדין של האחראים למחדלים.לאחר דיונים בין המשפחות הוצאנו מכתב רשמי לראש הממשלה, בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה. במקביל קראנו מעל גבי הרדיו והטלוויזיה לכלל חברי הכנסת לתמוך בהחלטה להקמת ועדה, "כל חבר כנסת, הן מימין והן משמאל, דתי או חילוני, אשר מנסה למסמס את הקמת ועדת החקירה הממלכתית אשר כל כולה היא עניין מניעת האסון הבא – לא יהיה ביכולתו לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. על כלל חברי הכנסת מכל גווני הקשת הפוליטית לשים שיקולים קטנים בצד ולהתאחד בחקיקה לוועדת חקירה".
עם סיום מבצע שומר החומות יצאנו למשכן הכנסת מספר נציגים מהמשפחות, לדיון בנוגע למחדלים שהובילו לאסון,
שמחה בונים ואחיו
מגייסים תמיכה במפלגות החרדיות. אצל השר לשעבר יעקב ליצמן צילום: פורום משפחות מירון
דיון שהתקיים בוועדת הכספים בראשות היו״ר דאז ח״כ משה גפני מדגל התורה. למען האמת לא דרשנו הרבה, דרישותנו היו שהמחדלים יחקרו, ושהר מירון המנוהל כעת על ידי כל מיני פולשים האוחזים במקום ועושים בו כשלהם – יופקע, יולאם, ויעבור הסדרה מקיר לקיר. ח״כ הסכים איתנו והוסיף בפנינו איך הוא רואה את המחדלים שהובילו לאסון, ״כל השנים ידעו בממשלת ישראל שיקרה אסון, פשוט לא ידעו מתי״.
את החודשים שאחרי אסון מירון העברתי בין כתלי הכנסת כאחרון הלוביסטים יחד עם בני משפחות נוספות, ביניהם האח השכול שמעון ישראל אלחדד שאיבד באסון הנורא שניים מאחיו. יחד עברנו לשכה לשכה, עצרנו חכי״ם לשיחות במסדרון, ונדהמנו יותר מכל כאשר חכי״ם שהבטיחו לנו שיעשו הכל לטובת הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון מירון, הצביעו נגד הצעה שכזו בוועדה המסדרת. חכי״ם שהבטיחו, אך לא הבטיחו לקיים.
כשהתחלפה הממשלה נקשנו על כל דלת אפשרית. גנץ וכהנא, הבטיחו לסייע כאשר במקביל החכי״ם החרדים הסבירו שוועדת חקירה בראשותם או לחילופין בראשות מנכל״י המשרדים זה מספיק טוב. לבסוף לאחר מאבק ממושך התקבלה בישיבת הממשלה ההחלטה הנכספת, תוקם ועדת חקירה ממלכתית לחקר אסון מירון.
את הר מירון לא העזתי לפקוד לאחר האסון, רק לאחר החלטת הממשלה על הקמת הוועדה עליתי לראות את הזוועה אל מול העיניים. טריבונות מאולתרות, שבילים צרים, קראוונים על שטחי מדינה, גדרות המטות ליפול – היו רק קצה הקרחון, ועדת החקירה שהחלה לעבוד הכינה רשימה מסודרת של 75 נקודות סכנה בהר המחייבות פירוק דחוף כאשר ביניהן למרבה החרפה אף תחנת המשטרה בהר שנבנתה ללא היתרים ובאופן מסכן חיי אדם על צלע ההר.
התקווה הייתה גדולה, תקווה לא רק לצדק, כי אם לשינוי עמוק שימנע את האסון הבא. התחלנו לעקוב באופן קבוע אחר דיוני ועדת החקירה ותפסנו את הראש בתדהמה למשמע הדרך בה התקבלו ההחלטות בחלונות הגבוהים. החלטות שזלזלו בכל התמרורים האדומים שבדרך, כאשר מהעדויות המתחמקות עולה שכביכול אף אחד לא אשם. סתם 45 אזרחים עברו במעבר צר וקיפחו את חייהם, מן תופעת טבע מוזרה שכזאת.
כל גורם שהגיע להעיד בפני ועדת החקירה דאג לגלגל את האחריות הלאה לדרג שמתחתיו. היו נחקרים שאף הגדילו לעשות ויצרו מושג חדש בלקסיקון הישראלי, ״אני אחראי, אבל אחריות אין פירושה אשמה״.
אך אסון מירון איננו צונאמי שעלה בפתע פתאום ממעמקי הים, הוא גם לא ברק או רעידת אדמה, הכתובת הייתה על ההר כל השנים, ולמרות הכל לא ננקפה אצבע למניעת האסון. כל ח״כ שהיה מעורה בגודל הסכנות והמחדלים בהר עצם את עיניו בתקווה שהמחדל לא יתפוצץ במשמרת שלו.
המפכ״ל קובי שבתאי שהגיע להעיד בפני ועדת החקירה היתמם, שהרי בעיניו אין שום משמעות לחתימתו על תכנית אירוע, תכנית עליה חתם מבלי אפילו לדרוך בהר. מבחינתו האחריות כולה על כתפי מפקד מחוז הצפון ניצב שמעון לביא, כאשר בהמשך עדותו המטלטלת הוא אף הגדיל לעשות והאשים את העצים והאבנים, ״האנשים נהרגו כי השביל היה מחליק, אני לא אחראי על בדיקת החלקלקות של השביל״. טוב, למען האמת, להשקפתו, גם הוא אחראי, אחריות אין פירושה אשמה.
יחד עם המעקב האדוק אחר דיוני ועדת החקירה הממלכתית, החלטנו להמשיך בתכנית העבודה שעבדה לנו עד כה, לעבור לשכה לשכה לטובת קידום הסיוע הראשוני לעשרות היתומים והאלמנות שנשבר מטה לחמם. מלשכת השר עד לשכת הנורבגי, מח״כ סמוטריץ׳ עד לח״כ מיכאלי, וכמו במסע להקמת ועדת החקירה גם הפעם שמענו הבטחות מקיר לקיר, שהרי כידוע, להבטיח לא עולה כסף.
החכי״ם החרדים הבטיחו לסייע ולהשיג סיוע של 100 אלף שקל למשפחה, כל זאת כמובן בתנאי שנסייע להם לקדם חקיקת חוק מטעם יהדות התורה שיעבור במליאה בתמיכת כלל הסיעות, הקואליציה והאופוזיציה גם יחד. פנינו לח״כ עידית סילמן שהתחייבה לסייע, וכעבור מספר שבועות התקבלה החלטת ממשלה, ללא צורך בהעברת חוק מיוחד, כאשר הממשלה מחליטה על סיוע של כחצי מיליון שקל למשפחה.
היום אנחנו עומדים בימים בהם עיני הציבור החרדי כולו נושאות אל הר מירון, ערב אירועי מירון תשפ״ב, ישנם לקחים שהופקו וישנם שרק למראית העין, וכמו בכל החלטת ממשלה בנושא, לא מיהרתי לברך טרם ניצבו הדברים מול העיניים, מתוך חשש שמא הברכה תהיה ברכה לבטלה.שנה שלמה פלוס חודש של שנה מעוברת היוו די והותר זמן עבור גורמי הממשלה בכדי להתכונן לאירועי ל״ג בעומר. י״ג חודשים תמימים בכדי לפעול לטובת הסדרת הר מירון, ואם כל מה שקיבלנו זה הר שנראה כמו אתר בנייה אחד גדול עם אפס הרחבת שטחים ואפס הסדרה אמתית – כנראה שיש כאלה שחושבים שהסדרה אמתית של הר מירון זו רק תכנית ״אין ברירה״, והאמת היא שתכנית ״אין ברירה״ היא התכנית היחידה. כל השאר זה קוסמטיקה עלובה, ניסיונות ליצור משהו ארעי שאולי עשוי להחזיק על בלימה, קוסמטיקה ארעית כי תכנית ה״יהיה בסדר״ ו״הסמוך על סמוך״ הן תכניות ברירת המחדל המועדפות. אך מצטער, ככה לא מונעים את האסון הבא, רק דוחים אותו למועד אחר.
העסקנים השונים כגון עסקני ״המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים״, וחברי ועדת החמישה להם אחריות לאסון לא אפשרו לאף אחד להזיז להם את הגבינה. בשולחן הדיונים לקראת האירועים הקרובים הם ישבו גם הפעם כחברים מן המניין, כאילו כלום לא קרה, עולם כמנהגו נוהג, שהרי מה להם ול45 אזרחים שקיפחו את חייהם תחת אחריותם.
שנה שלמה עברה, שנה של מאבק עיקש, פעמים נושא פירות ופעמים מתסכל בטירוף.שנה שבה טחנות הצדק טחנו אט אט, היתומים כאבו, הפוליטיקאים הבטיחו, וסיפורו של המסע עבור מעט צדק ונחמה למשפחות אסון מירון טרם הושלם, אך גם לכשיושלם לא יהווה שום דבר נחמה שלמה בעבור משפחות ההרוגים. מחיר של 45 הרוגים שנהרגו לחינם הנו מחיר מספיק יקר בכדי להצדיק הסדרה מקצה לקצה של ההר שהוא העיניים העצומות של המדינה, עיניים עצומות לרווחה.
מגייסים תמיכה במפלגות החרדיות. אצל השר לשעבר יעקב ליצמן צילום: פורום משפחות מירון
