השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
הגשמת חלום העם במולדת

הגשמת חלום העם במולדת

אברהם (יאיר) שטרן נולד בסובאלק – עיירה בצפון מזרח פולין…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…

בשבת שעברה נפטרה אחת מאחרונות לוחמות לח"י, יעל בן -דב. יעל נולדה בשנת 1928 בירושלים כחיה ברנדווין. למרות שגדלה במשפחה חרדית היא הצטרפה לתנועת בית"ר. בעקבות פעילותה בתנועה היא סולקה מסמינר הגננות של המזרחי שמנהליו אסרו על הפעילות בבית"ר. לאחר שהחליטה שבית"ר אינה מתאימה להשקפת עולמה היא עברה לתנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). רבים מחניכי ברי"ח ומדריכיה היו חברים בלח"י, ועל חיה שחיפשה קשר למחתרת הוטלו אט אט משימות שונות. לאחר שהשכילה להעביר מזוודת נשק גדולה היא הפכה לחברת המחתרת, וככינוי מחתרתי בחרה את השם 'יעל'. שם שלימים הפך לשמה.
בתחילה פעלה יעל בתאי הנוער של המחתרת ובגיוס צעירים. מסירותה וכישרונה לא נעלמו מעיני מפקדיה, והיא מונתה כאחראית לאחד מתאי הנוער בירושלים. אחד מחניכיה היה הצעיר אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי חיילים בריטיים ועונה למוות. גופתו לא נמצאה עד היום והתעלומה סביב מקום קבורתו לא נתנה ליעל מנוח כל חייה.
מלבד פעילותה בנוער השתתפה יעל בפעולות קרביות. ביניהן פעולת שחרורו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של לח"י שנאסר בידי הבריטים ונפצע קשה כשניסה להימלט. הוא הובא לטיפול אצל האורתופד הירושלמי, ד"ר טרוי, וחברי לח"י הצליחו לשחררו בפעולה נועזת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את חבריה כשאלדד יגיע.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים. לשם חיסולו חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה 'מטפלת' עם עגלת תינוק, אך במקום תינוק תהיה בובה והיא תמולכד, וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לתפקיד המסוכן של ה'מטפלת' נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה להפעיל את המטען, אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את 'התינוק' בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה ניתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה", סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרפו יעל ובעלה, שבתי בן דב, איש רוח חבר לח"י שנכלא לשנים ארוכות, לקבוצה מיוצאי הלח"י שהתגוררו בבית השבעה בשכונת בית חנינא בירושלים. יעל התמחתה בחינוך מיוחד ונהגה להתנדב במוזיאון אסירי המחתרות בכלא ירושלים. היא הקדישה את חייה לקידום מורשת המחתרת שאליה השתייכה ונשארה נאמנה לעקרונותיה הרעיוניים

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
הגשמת חלום העם במולדת

הגשמת חלום העם במולדת

אברהם (יאיר) שטרן נולד בסובאלק – עיירה בצפון מזרח פולין…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…

יהדות עכשיו

עיניים עצומות לרווחה

שנה עברה מאז האסון המחריד בהר מירון. 45 אנשים קיפחו את חייהם בהילולת הרשב"י ונכון להיום אף אחד לא נטל אחריות. מאז איבד את אחיו באסון, השקיע ישראל דיסקינד את זמנו במאבק להקמת ועדת החקירה, פיצויים למשפחות והסדרת מתחם ההר. ביומן מטלטל שנכתב במיוחד עבור קוראי "גילוי דעת" - מתאר ישראל את השנה הקשה בחייו

כניסה לציון רשב"י

חגיגות ל״ג בעומר בבית הוריי כבר לא ישובו לעולם להיות כשהיו, עד שנת התשפ״א היה זה לילה מרנין במיוחד, ליל יום הנישואין של הוריי שיחיו׳, אך בל״ג בעומר האחרון הפך לאבל מחולינו. אחי שמחה בונים ז״ל ואנכי נולדנו צמודים מתוך ארבע עשרה אחים ואחיות, גדלנו יחדיו בבית חסידי המשתייך לקהילת חסידי גור בחיפה, וברבות השנים התפצלו דרכנו. כשהגעתי לגיל גיוס בחרתי לעזוב את הישיבה החסידית ולהתגייס לגדוד הנחל החרדי שבחטיבת כפיר, גדוד ״נצח יהודה״, שמחה בונים לעומתי בחר ללכת במסלול המובטח לגדולי תלמידי החכמים בחסידות, מישיבת הדגל ״שפת אמת״ לכולל לאברכים מצוינים בבית שמש.
ביום חמישי בבוקר יצא שמחה בונים מביתו שבבית שמש יחד עם אשתו ושני ילדיו בכדי לעשות את השבת בבית הוריי שבחיפה. לא הייתה בכוונתו לנסוע למירון אך כשהגיע לחיפה חיכתה לו הפתעה, אמי עמדה שם עם כרטיס נסיעה למירון, ״אם כבר הגעת עד לכאן לא תיסע לר׳ שמעון?״ והוא יצא לדרך כשהוא נושק בפעם האחרונה בחייו למינדי בת הארבע ודודי בן השנה.
בשעה 01:15 בלילה החלו לזרום שמועות בקבוצות הוואטסאפ והרשתות החברתיות על אסון קשה במירון. בתחילה נכנסתי לסרטונים שהחלו להישלח בקבוצות מתוך סקרנות גרידא, כאשר בד בבד אני מתקשר לאחי ולבני דודים שאיתו רק בכדי לוודא שהם כולם שם בסדר, אך לאחר מספר סרטונים השאננות והדאגה הקלה התחלפו להן בחשש כבד. באחד הסרטונים נראה שמחה בונים כשהוא מועף בתוך נהר של אנשים מכיוון רחבת תולדות אהרן אל עבר שביל המוות.
כעבור שעה של ניסיונות להשיגו ללא הצלחה התחילו להגיע גם הטלפונים מאמי שתחי׳, ״בונים עוד לא חזר והוא לא עונה, זה מאד מוזר. הוא היה אמור כבר להיות פה״. כל ניסיונות ההרגעה לא עזרו מהרגע שהבינו בבית הוריי שמשהו קרה במירון, אמא שלי הספיקה עד לשעה 05:00 בבוקר להגיד את כל ספר התהילים תוך שהיא אומרת לסובבים שהיא מרגישה שקרה לבונים משהו רע. ניסיתי להרגיע אותה כאשר במקביל אני מנסה להתקשר לכל גוף ואדם אפשרי שקשור לאירוע בכדי לנסות לברר היכן אחי.

המשקפיים של שמחה בונים דיסקינד

המשקפיים של שמחה בונים דיסקינד

הדרך לזירת האסון במירון | צילום: ישי ירושלמי

״ישראל, תעלה עכשיו על הרכב ותסע למירון, אני רוצה שתחזיר לי את בונים שלי חזרה הביתה״ – כך אמרה לי אימי בדמעות בשעה 06:00 בבוקר. לי לא היה מה להגיד חוץ מלשקר, ״אל תדאגי אמא, הוא עוד יחזור הביתה בריא ושלם, אני מבטיח״. אך יש הבטחות שלא בידיי לקיים, ובשעה שאמא שלי ישבה ובכתה בכי תמרורים בדאגה עמוקה, היא לא ידעה ששמחה בונים בנה האהוב כבר ממזמן בישיבתו של רשב״י מסתכל עליה מלמעלה.
לאורך כל שעות הלילה שלחתי חברים שגרים בצפון לכל בתי החולים באזור בתקווה שאולי אחי בין הפצועים, כשכולם חזרו עם תשובה שלילית הנחתי שהנורא מכל קרה, בשעה 8 בבוקר התקשרתי לחבר מהצבא שמתנדב כנהג גופות בזק״א ובבכי תמרורים ביקשתי ממנו, ״גם אם הבשורה שתהיה בפיך הנה מרה, עדיפה היא על חוסר הוודאות״, שלחתי לו את תמונתו של שמחה בונים והתבשרתי שגופתו בדרך לאבו כביר יחד עם עוד 44 הרוגים.
למשמע הבשורה עמדתי שם בחולצה קרועה ועיניים מלאות דמעות, כשאני מבין שאחי הקטן, אהוב ליבי, איננו עוד אתנו, איננו עוד בין החיים ואני זה שמוטלת עליו האחריות להביט לאמא בעיניים ולהגיד לה שבנה, כל עולמה, כבר לא ישוב לעולם.
אני מספר לכם בכמה שורות את סיפור הלילה השחור ביותר בחיי ובחיי 43 משפחות, אך פי כמה קצרה היריעה מלספר את סיפור דרך החתחתים שעברנו עד אשר הצלחנו לשחרר את גופתו בהמשך אותו יום שישי. 43 משפחות שצובאות על פתחי המכון לרפואה משפטית אבו כביר, וכל שהן מבקשות ומתחננות הוא להספיק לקבור את בן משפחתם טרם תיכנס השבת. זעקת היתומים הטריים המתערבבת בבכי אלמנה צעירה, זעקת המשפחות המגלות כי איבדו באסון הנורא שני ילדים נמהלות בנאקת האחים השכולים, וצוות המכון שקורס תחת העומס ומשיב בצרחות על המשפחות הבוכיות כששוטרי משטרת ישראל מאיימים במעצר כנגד האבלים.
אחרי מכבש לחצים אדיר, הצלחנו להביא את שמחה בונים לקבורה טרם תיכנס השבת, כאשר מיד לאחר ההלוויה עלינו אל בית הוריי וליד בגדי השבת ששמחה בונים ז״ל הכין מראש בערב הקודם, פרצנו בשירת לכה דודי המלווה בבכי תמרורים, ״התנערי מעפר קומי״.

בהלוית שמחה בונים כשעה לפני שבת | צילום: באדיבות המשפחה

בהלוית שמחה בונים כשעה לפני שבת | צילום: באדיבות המשפחה

אצל שר הביטחון בני גנץ בדרישה להקמת ועדת החקירה | צילום: פורום משפחות מירון

אצל שר הביטחון בני גנץ בדרישה להקמת ועדת החקירה | צילום: פורום משפחות מירון

העסקנים השונים כגון עסקני ״המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים״, וחברי ועדת החמישה להם אחריות לאסון לא אפשרו לאף אחד להזיז להם את הגבינה. בשולחן הדיונים לקראת האירועים הקרובים הם ישבו גם הפעם כחברים מן המניין, כאילו כלום לא קרה, עולם כמנהגו נוהג, שהרי מה להם ולארבעים וחמישה אזרחים שקיפחו את חייהם תחת אחריותם

אף אחד לא לוקח אחריות
במהלך ימי השבעה פקדו את בית הוריי עשרות אלפי אנשים, החל מפרחי חסידות גור עד פרחי קורס טיס, חרדים וחילונים, דתיים ומסורתיים. מעל הכל בלטו החכי״ם והשרים למיניהם, חברי ממשלה שבציבור אחר היו נזרקים מכל המדרגות, אך אין ציבור נח כציבור החרדי, אין יותר משמח לח״כ המודע לאחריותו לכשלים שהובילו לאסון מלשמוע את האדם המאמין אשר חרב עליו כל עולמו עומד ומקדש את שמו יתברך, ״ה׳ נתן ה׳ לקח, יהי שם ה׳ מבורך״, והח״כ שזלזל בחיי אדם עומד ונושם לרווחה, ברוך ה׳ שהקריירה לא נפגעה.
בתחילה טפטפו החכי״ם לשבעה בבית הוריי טיפין טיפין, אך באותו היום בו זעקתי ברשת ב׳ על אשמת חברי הממשלה באחריות למחדלים שהובילו לאסון נמלא בית הוריי בחכי״ם מקיר לקיר. ח״כ אחד לחש על אוזניי שלא קרה אסון עד היום בזכות אביו שניהל את ההר זה שישים שנה, בזמן שהאחר מסביר כמה האחריות היא בכלל על בית המשפט שמנע הסדרה, ומפי כולם נשמעת ההבטחה, ״נדאג לחקור את האירוע לעומקו, איננו תולים אשמים ברחובה של עיר״.
בסיום ימי השבעה התפננו לאסוף את השברים. דודי היתום בן השנה כנראה לא ידע לעולם איזה אבא מדהים הוא איבד, אך למינדי בת הארבע לא הייתה לנו ברירה אלא לומר שר׳ שמעון ראה את אבא בהדלקה במירון ובחר בו להצטרף אליו ללמוד יחד איתו בישיבה של רשב״י בשמיים. אבא הפך למלאך.
כשהדלקתי את הרדיו בבוקר יום ראשון שלאחר השבעה חיכיתי לשמוע את השדרן מעלה לדיון את נושא חקירת המחדלים שהובילו לאסון האזרחי הגדול ביותר מאז קום המדינה. אך נאדה, אסון מירון אפילו לא הוזכר ברמיזה. זפזפתי בין התחנות, נכנסתי לאתרי החדשות, אך אפס קריאה לחקירת מחדלי אסון מירון מצד אנשי החדשות. הבנתי שבתכל׳ס הם צודקים, אם אנחנו המשפחות לא קוראות להקמת ועדת חקירה ממלכתית, מדוע שהתקשורת תעשה זאת עבורנו?
רותמים את המשפחות
בלשכתו של הרב הראשי שמחו לסייע לי, קיבלתי במייל את כתובות ההרוגים ויצאתי לדרך. כשדפקתי על דלת משפחת רובין בבית שמש האלמנה נחמי הציצה אליי מהחריץ ובעיניים אדומות מבכי הסבירה שהשבעה כבר הסתיימה. נאלצתי להסביר לה שעם כל הצער לא באתי לנחם, באתי לאחד. הצגתי את עצמי בפני עוד משפחה ועוד משפחה מדלת לדלת, הקמנו קבוצת וואטסאפ ונפגשנו יחדיו לשיח משפחות במלון גני ירושלים כאשר כל אחד מציג את עצמו, ומספר בקצרה את סיפורו של בן המשפחה שאיבד.
כשחזרתי מהפגישה במלון, קראתי לאשתי לשיחה. הסברתי לה את הלבטים והודעתי לה שהחלטתי להתפטר מהעבודה לתקופה ולצאת למאבק להסדרת הר מירון, פיצוי משפחות ההרוגים, והעמדה לדין של האחראים למחדלים.לאחר דיונים בין המשפחות הוצאנו מכתב רשמי לראש הממשלה, בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה. במקביל קראנו מעל גבי הרדיו והטלוויזיה לכלל חברי הכנסת לתמוך בהחלטה להקמת ועדה, "כל חבר כנסת, הן מימין והן משמאל, דתי או חילוני, אשר מנסה למסמס את הקמת ועדת החקירה הממלכתית אשר כל כולה היא עניין מניעת האסון הבא – לא יהיה ביכולתו לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. על כלל חברי הכנסת מכל גווני הקשת הפוליטית לשים שיקולים קטנים בצד ולהתאחד בחקיקה לוועדת חקירה".
עם סיום מבצע שומר החומות יצאנו למשכן הכנסת מספר נציגים מהמשפחות, לדיון בנוגע למחדלים שהובילו לאסון,

שמחה בונים ואחיו

מגייסים תמיכה במפלגות החרדיות. אצל השר לשעבר יעקב ליצמן צילום: פורום משפחות מירון

מגייסים תמיכה במפלגות החרדיות. אצל השר לשעבר יעקב ליצמן צילום: פורום משפחות מירון

דיון שהתקיים בוועדת הכספים בראשות היו״ר דאז ח״כ משה גפני מדגל התורה. למען האמת לא דרשנו הרבה, דרישותנו היו שהמחדלים יחקרו, ושהר מירון המנוהל כעת על ידי כל מיני פולשים האוחזים במקום ועושים בו כשלהם – יופקע, יולאם, ויעבור הסדרה מקיר לקיר. ח״כ הסכים איתנו והוסיף בפנינו איך הוא רואה את המחדלים שהובילו לאסון, ״כל השנים ידעו בממשלת ישראל שיקרה אסון, פשוט לא ידעו מתי״.
את החודשים שאחרי אסון מירון העברתי בין כתלי הכנסת כאחרון הלוביסטים יחד עם בני משפחות נוספות, ביניהם האח השכול שמעון ישראל אלחדד שאיבד באסון הנורא שניים מאחיו. יחד עברנו לשכה לשכה, עצרנו חכי״ם לשיחות במסדרון, ונדהמנו יותר מכל כאשר חכי״ם שהבטיחו לנו שיעשו הכל לטובת הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון מירון, הצביעו נגד הצעה שכזו בוועדה המסדרת. חכי״ם שהבטיחו, אך לא הבטיחו לקיים.
כשהתחלפה הממשלה נקשנו על כל דלת אפשרית. גנץ וכהנא, הבטיחו לסייע כאשר במקביל החכי״ם החרדים הסבירו שוועדת חקירה בראשותם או לחילופין בראשות מנכל״י המשרדים זה מספיק טוב. לבסוף לאחר מאבק ממושך התקבלה בישיבת הממשלה ההחלטה הנכספת, תוקם ועדת חקירה ממלכתית לחקר אסון מירון.
את הר מירון לא העזתי לפקוד לאחר האסון, רק לאחר החלטת הממשלה על הקמת הוועדה עליתי לראות את הזוועה אל מול העיניים. טריבונות מאולתרות, שבילים צרים, קראוונים על שטחי מדינה, גדרות המטות ליפול – היו רק קצה הקרחון, ועדת החקירה שהחלה לעבוד הכינה רשימה מסודרת של 75 נקודות סכנה בהר המחייבות פירוק דחוף כאשר ביניהן למרבה החרפה אף תחנת המשטרה בהר שנבנתה ללא היתרים ובאופן מסכן חיי אדם על צלע ההר.
התקווה הייתה גדולה, תקווה לא רק לצדק, כי אם לשינוי עמוק שימנע את האסון הבא. התחלנו לעקוב באופן קבוע אחר דיוני ועדת החקירה ותפסנו את הראש בתדהמה למשמע הדרך בה התקבלו ההחלטות בחלונות הגבוהים. החלטות שזלזלו בכל התמרורים האדומים שבדרך, כאשר מהעדויות המתחמקות עולה שכביכול אף אחד לא אשם. סתם 45 אזרחים עברו במעבר צר וקיפחו את חייהם, מן תופעת טבע מוזרה שכזאת.
כל גורם שהגיע להעיד בפני ועדת החקירה דאג לגלגל את האחריות הלאה לדרג שמתחתיו. היו נחקרים שאף הגדילו לעשות ויצרו מושג חדש בלקסיקון הישראלי, ״אני אחראי, אבל אחריות אין פירושה אשמה״.
אך אסון מירון איננו צונאמי שעלה בפתע פתאום ממעמקי הים, הוא גם לא ברק או רעידת אדמה, הכתובת הייתה על ההר כל השנים, ולמרות הכל לא ננקפה אצבע למניעת האסון. כל ח״כ שהיה מעורה בגודל הסכנות והמחדלים בהר עצם את עיניו בתקווה שהמחדל לא יתפוצץ במשמרת שלו.

המפכ״ל קובי שבתאי שהגיע להעיד בפני ועדת החקירה היתמם, שהרי בעיניו אין שום משמעות לחתימתו על תכנית אירוע, תכנית עליה חתם מבלי אפילו לדרוך בהר. מבחינתו האחריות כולה על כתפי מפקד מחוז הצפון ניצב שמעון לביא, כאשר בהמשך עדותו המטלטלת הוא אף הגדיל לעשות והאשים את העצים והאבנים, ״האנשים נהרגו כי השביל היה מחליק, אני לא אחראי על בדיקת החלקלקות של השביל״. טוב, למען האמת, להשקפתו, גם הוא אחראי, אחריות אין פירושה אשמה.

יחד עם המעקב האדוק אחר דיוני ועדת החקירה הממלכתית, החלטנו להמשיך בתכנית העבודה שעבדה לנו עד כה, לעבור לשכה לשכה לטובת קידום הסיוע הראשוני לעשרות היתומים והאלמנות שנשבר מטה לחמם. מלשכת השר עד לשכת הנורבגי, מח״כ סמוטריץ׳ עד לח״כ מיכאלי, וכמו במסע להקמת ועדת החקירה גם הפעם שמענו הבטחות מקיר לקיר, שהרי כידוע, להבטיח לא עולה כסף.

החכי״ם החרדים הבטיחו לסייע ולהשיג סיוע של 100 אלף שקל למשפחה, כל זאת כמובן בתנאי שנסייע להם לקדם חקיקת חוק מטעם יהדות התורה שיעבור במליאה בתמיכת כלל הסיעות, הקואליציה והאופוזיציה גם יחד. פנינו לח״כ עידית סילמן שהתחייבה לסייע, וכעבור מספר שבועות התקבלה החלטת ממשלה, ללא צורך בהעברת חוק מיוחד, כאשר הממשלה מחליטה על סיוע של כחצי מיליון שקל למשפחה.

היום אנחנו עומדים בימים בהם עיני הציבור החרדי כולו נושאות אל הר מירון, ערב אירועי מירון תשפ״ב, ישנם לקחים שהופקו וישנם שרק למראית העין, וכמו בכל החלטת ממשלה בנושא, לא מיהרתי לברך טרם ניצבו הדברים מול העיניים, מתוך חשש שמא הברכה תהיה ברכה לבטלה.שנה שלמה פלוס חודש של שנה מעוברת היוו די והותר זמן עבור גורמי הממשלה בכדי להתכונן לאירועי ל״ג בעומר. י״ג חודשים תמימים בכדי לפעול לטובת הסדרת הר מירון, ואם כל מה שקיבלנו זה הר שנראה כמו אתר בנייה אחד גדול עם אפס הרחבת שטחים ואפס הסדרה אמתית –  כנראה שיש כאלה שחושבים שהסדרה אמתית של הר מירון זו רק תכנית ״אין ברירה״, והאמת היא שתכנית ״אין ברירה״ היא התכנית היחידה. כל השאר זה קוסמטיקה עלובה, ניסיונות ליצור משהו ארעי שאולי עשוי להחזיק על בלימה, קוסמטיקה ארעית כי תכנית ה״יהיה בסדר״ ו״הסמוך על סמוך״ הן תכניות ברירת המחדל המועדפות. אך מצטער, ככה לא מונעים את האסון הבא, רק דוחים אותו למועד אחר.

העסקנים השונים כגון עסקני ״המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים״, וחברי ועדת החמישה להם אחריות לאסון לא אפשרו לאף אחד להזיז להם את הגבינה. בשולחן הדיונים לקראת האירועים הקרובים הם ישבו גם הפעם כחברים מן המניין, כאילו כלום לא קרה, עולם כמנהגו נוהג, שהרי מה להם ול45 אזרחים שקיפחו את חייהם תחת אחריותם.

שנה שלמה עברה, שנה של מאבק עיקש, פעמים נושא פירות ופעמים מתסכל בטירוף.שנה שבה טחנות הצדק טחנו אט אט, היתומים כאבו, הפוליטיקאים הבטיחו, וסיפורו של המסע עבור מעט צדק ונחמה למשפחות אסון מירון טרם הושלם, אך גם לכשיושלם לא יהווה שום דבר נחמה שלמה בעבור משפחות ההרוגים. מחיר של 45 הרוגים שנהרגו לחינם הנו מחיר מספיק יקר בכדי להצדיק הסדרה מקצה לקצה של ההר שהוא העיניים העצומות של המדינה, עיניים עצומות לרווחה.

מגייסים תמיכה במפלגות החרדיות. אצל השר לשעבר יעקב ליצמן צילום: פורום משפחות מירון

מגייסים תמיכה במפלגות החרדיות. אצל השר לשעבר יעקב ליצמן צילום: פורום משפחות מירון

בוועדת הכספים בדיון על פיצויים למשפחות | צילום: נעם מושקוביץ דוברות הכנסת

בוועדת הכספים בדיון על פיצויים למשפחות | צילום: נעם מושקוביץ דוברות הכנסת

עוד במדור זה

חיילת כבר לא אלמונית - לזכרה של יעל בן דב

חיילת כבר לא אלמונית - לזכרה של יעל בן דב

בשבת שעברה נפטרה אחת מאחרונות לוחמות לח"י, יעל בן -דב. יעל נולדה בשנת 1928 בירושלים כחיה ברנדווין. למרות שגדלה במשפחה חרדית היא הצטרפה לתנועת בית"ר. בעקבות פעילותה בתנועה היא סולקה מסמינר הגננות של המזרחי שמנהליו אסרו על הפעילות בבית"ר. לאחר שהחליטה שבית"ר אינה מתאימה להשקפת עולמה היא עברה לתנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). רבים מחניכי ברי"ח ומדריכיה היו חברים בלח"י, ועל חיה שחיפשה קשר למחתרת הוטלו אט אט משימות שונות. לאחר שהשכילה להעביר מזוודת נשק גדולה היא הפכה לחברת המחתרת, וככינוי מחתרתי בחרה את השם 'יעל'. שם שלימים הפך לשמה.
בתחילה פעלה יעל בתאי הנוער של המחתרת ובגיוס צעירים. מסירותה וכישרונה לא נעלמו מעיני מפקדיה, והיא מונתה כאחראית לאחד מתאי הנוער בירושלים. אחד מחניכיה היה הצעיר אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי חיילים בריטיים ועונה למוות. גופתו לא נמצאה עד היום והתעלומה סביב מקום קבורתו לא נתנה ליעל מנוח כל חייה.
מלבד פעילותה בנוער השתתפה יעל בפעולות קרביות. ביניהן פעולת שחרורו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של לח"י שנאסר בידי הבריטים ונפצע קשה כשניסה להימלט. הוא הובא לטיפול אצל האורתופד הירושלמי, ד"ר טרוי, וחברי לח"י הצליחו לשחררו בפעולה נועזת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את חבריה כשאלדד יגיע.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים. לשם חיסולו חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה 'מטפלת' עם עגלת תינוק, אך במקום תינוק תהיה בובה והיא תמולכד, וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לתפקיד המסוכן של ה'מטפלת' נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה להפעיל את המטען, אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את 'התינוק' בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה ניתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה", סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרפו יעל ובעלה, שבתי בן דב, איש רוח חבר לח"י שנכלא לשנים ארוכות, לקבוצה מיוצאי הלח"י שהתגוררו בבית השבעה בשכונת בית חנינא בירושלים. יעל התמחתה בחינוך מיוחד ונהגה להתנדב במוזיאון אסירי המחתרות בכלא ירושלים. היא הקדישה את חייה לקידום מורשת המחתרת שאליה השתייכה ונשארה נאמנה לעקרונותיה הרעיוניים

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
הגשמת חלום העם במולדת

הגשמת חלום העם במולדת

אברהם (יאיר) שטרן נולד בסובאלק – עיירה בצפון מזרח פולין…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…