רב, מורה, ראש ישיבה, לא חשוב, ובלבד שתהיה מחנך!
שמעתי מבתו של הרב יוסף גליקסברג, גב׳ פינקל, שכשהגיעה הקבוצה של ״ילדי טהרן״ לארץ, אמרה לו אשת עליית הנוער, גב׳ הנרייטה סולד: תבחר איזה קיבוץ שתרצה, באיזה אזור שתרצה, צפון, דרום, מזרח, מערב, ונארגן לך שם מקום. והוא, ילד בן 9, אומר לה שהוא רק רוצה ללכת לישיבה. לא חשוב לו איפה, בצפון, בדרום, במזרח, במערב, אבל רק ישיבה! כך הוא הגיע לישיבת פוניבז׳.
את ההמשך שמעתי מהרב גליקסברג עצמו. כשהגעתי לביתו, ראיתי על הקיר שתי תמונות גדולות בלבד, אחת של הרב מפוניבז׳ (הרב כהנמן) והשנייה של אביו. ביקשתי ממנו הסבר לקשר בין התמונות, וכך הוא השיב: ׳הגענו יחד כמה ילדים מ״ילדי טהרן״ לישיבת פוניבז׳. כנראה שאני עליתי ראשון במדרגות הישיבה. הרב מפוניבז׳ יורד במדרגות, רואה אותי, מחבק אותי חיבוק ענק, מנשק, בוכה מהתרגשות. זו הייתה רק פתיחה לבאות. הוא באמת היה כמו אבא לתלמידיו. הקשר הזה היה כך עד סוף ימיו, אהבה עם הבעה רגשית עוצמתית, עידוד, אמון בתלמידים. הוא פיתח אותי, נתן לי כוח. אתו התייעצתי גם מאוחר יותר, לפני קבלת תפקיד הרבנות, והוא זה שהפיג את חששותיי׳. 5 שנים אחרי פטירת הרב מפוניבז׳ כתב הרב גליקסברג יצירה גדולה ומופלאה על דמותו, שהתפרסמה בעיתון ״הצופה״, ולענ״ד סיפוריה ראויים לשמש כמדריך למחנך, ביעילות גדולה יותר ממחקרים דידקטיים שיטתיים.
מעניין לעניין, אביא כאן דברים שסיפר הרב דוד פוקס. לראשונה קראתי על ר׳ דוד בילדותי, בספר שיצא לזכר בנימין גל הי״ד, תלמיד ישיבת הר עציון ובוגר ״נתיב מאיר״, שנפל בתעלה במלחמת יום הכיפורים, ועשה עלי רושם רב. בני גל מתבטא שם בהערצה גדולה על רבו, כמחנך אגדי. עם השנים פגשתי הערצה זו אצל עוד רבים מתלמידיו, ובערוב ימיו זכיתי לפוגשו פגישה ארוכה ומפעימה, שאולי אביא ממנה בעתיד. סיפור זה ראיתי בספר ״לנטוע שמים״, שערכו תלמידיו לכבודו.
וכך סיפר ר׳ דוד מה ששמע מתלמידו, שעלה גם הוא עם ׳עליית הנוער׳, ולמד בישיבת פוניבז׳: ״כשהיה בן שלוש עשרה שכב בפנימייה בחדר גדול עם עוד ארבעים בחורים, עשרים מיטות בכל צד. לילה אחד הוא התעורר מרעש שהפחיד אותו. בחשכה הוא זיהה דמות פוסעת בין המיטות. הרב כהנמן ראה שהוא התעורר, וניגש אליו. התיישב על מיטתו, ושאל אותו: ״מה קרה? למה התעוררת?״ הבחור סיפר ששמע רעש שהפחיד אותו, והרב כהנמן הרגיע אותו וישב לידו עד שנרדם. ״לפני שאני נוסע לחו״ל״, סיפר לו, ״אני נפרד מהילדים בישיבה״. מהילדים, לא מהר״מים, לא מחברי ה׳כולל׳, אלא מהילדים הלומדים בישיבה. ״מכיוון ש(הפעם) אני יוצא לפני תפילת שחרית, ולא אוכל להגיד שלום, אני עובר כאן ממיטה למיטה, ונותן לכל ילד נשיקה על המצח״. ״כל שיחת מוסר ששמעתי, כל שיעור שלמדתי, לא השפיעו עליי כמו אותה נשיקה במצח שקיבלתי מהרב כהנמן״.
באוהל השבעה על הרב גליקסברג יכולת לראות את כל קשת גווני החברה הישראלית, ואפילו רק על אובדן כוחה של אחדות זו יש לבכות. רק דקות מעטות יכולתי לשהות שם, הטיתי אוזן, והנה כמה דברים אקראיים ששמעתי:
בנו הרב איתיאל: ׳כשהתחלתי לכהן כרב, אבא אמר לי שרב חייב ללמוד את ההיסטוריה של הקהילה, ולדעת לפחות 50 שנה אחורה. הרי יש אנשים בקהילה שהחוויות מאז עדיין משמעותיות להם, ואתה חייב להבין מה הם מרגישים, מה הם עברו עם הקהילה׳.
הרבנית ד״ר איילה: ׳הגיעה פעם אישה עם עוף אל הרב לשאול על כשרותו. הרב עיין והכשיר את העוף. בננו הרב אפרים היה אז בן 20, בדיוק למד סוגיות אלה בלימודי הרבנות. הוא ראה את העוף, ושאל בתמיהה גדולה: אבא, הרי ע״פ שיטה פלונית אי אפשר להתיר עוף כזה, וכן ע״פ שיטה אלמונית העוף לא כשר! הרב השיב לו: הבעיה ניכרת בעוף, ובגללה האישה הגיעה לשאול. עצם העובדה שאשה באה עם העוף לשאול, היא כבר עדות לכך שיש לה קושי, וזה כבר מגדיר את הדבר כשעת הדחק, שבה יש לסמוך על שיטות הפוסקים המקילות׳.
ע.ג: ׳זכורני שבעשרה בטבת פנה הרב לקהל המתפללים ואמר: כעת יגידו כולם קדיש. שאלתי אותו: גם אני ? הורי חיים לאי״ט. הוא אמר: מי שהוריו חיים אינו חייב לומר, אבל כל השאר – כן. זוהי תקנת הרבנות הראשית ליום הקדיש הכללי, והיא מחייבת. כך הוא התייחס לרבנות הראשית, גם הרבה אחרי שעומעם זוהרה בעיני הציבור׳.
גב׳ א.ק: ׳הייתי ילדה כאשר הכרתי לראשונה את הרב והרבנית תבלח״א. הייתי בתנועת נוער שנקראת ״נוער לנוער״. בית הרב היה לנו בית שני, והוא היה פתוח עבורנו לרווחה תמיד, עם האווירה הכי מזמינה שיש. שיחות, שאלות, אווירה ביתית, כיבוד. זה השפיע על כולנו. פעם הראיתי להם תמונה שצולמה בשבת, ואני בתוכה. אני זוכרת את הרבנית לא אומרת דבר, אלא רק מברכת אותי, שאזכה לשמור שבת. כמובן שבסוף התהליך כך היה׳.
ש.א: ׳בכל שנה הרב עבר לפני התיבה בתפילת נעילה. רבים התקבצו לתפילה זו, גם אלה שלא נראו אף פעם בבית הכנסת. משנה לשנה התרבו הבאים, עד שבבית הכנסת לא היה די מקום, ורבים צבאו על בית הכנסת מבחוץ. קולו הערב והעוצמתי נשמע גם שם. תפילתו הייתה בהתלהבות רבה, ותישאר בזיכרון כל מי שהיה שם כל ימיו. במוצאי הצום – ״מחיל אל חיל״, מתפילה לחסד. הבית נפתח לאורחים לשבור את הצום בסעודה׳. ■
meirdorfman@gmail.com
