הקיטוב בחברה הישראלית מזכיר לנו כי תכניות מגירה להתמודדות עם המשבר הנוכחי הוכנו כבר לפני 100 שנה • מאיר דורפמן מנסה לענות על השאלה כיצד הרב קוק היה נוהג במציאות הישראלית ה׳תשפ״ג – ממינוי רבנים ועד למשבר הזהות • 88 שנים לפטירתו של הראי״ה קוק
לפני כמה שנים, בערב של סיפורים על דמותו של הרב קוק בירושלים, ניגשה אלי אחרי ההרצאה אישה מבוגרת מאד, כבת מאה, בשם שושנה מרגלית (מסיפוריה הבנתי שהיא היתה מהמגישות הראשונות ברדיו ׳קול ישראל׳, והיא התחילה לשדר בשנת תרצ״ה, 1935, מרמאללה. אימתתי דברים אלה עם איש ׳קול ישראל׳ איזי מן). היא סיפרה לי שהכירה היטב את הרב קוק, והיתה מבקרת הרבה בביתו. ״הרב קוק? הרב הראשי? בת כמה היית?״ שאלתי. – ״כן, הרב קוק, שהיה גר ליד ד״ר טיכו. הייתי ילדה בת 7-8, גרנו במאה שערים, לפעמים בדרך חזרה מבית הספר היית נכנסת לביתו, והוא היה חביב מאד, מקשיב״. – ״על מה דיברתם?״ – ״דברים שרציתי לספר. לפעמים הראיתי לו חיבורים שכתבתי, והוא היה מגיב״. –״את זוכרת שיחה מסויימת?״ –״כן, פעם המורה אמרה לנו לכתוב חיבור על איך אנחנו מדמיינים את העולם בעוד חמישים שנה. כתבתי שאולי כשמישהי תרצה ללכת לבקר חברה, היא לא תצטרך ללכת ברגל, אלא בראש כל גג יהיה כלי כזה שיעוף באוויר, ויביא אותה אל המקום שאליו היא רוצה להגיע. הראיתי לו, והוא אמר: ׳רעיון יפה, אולי כך באמת יהיה׳״. ואני נזכרתי אז בתיאור שכתב ביומנו: ״מרחבי א-ל איוותה נפשי… שטה היא ועפה…״, וחשבתי: מי יודע מה אופייני לרב קוק יותר: היחס המכובד של הרב לילדה בת 7, או חלום המעוף והחירות?…
״השעון המעורר״ של הרב קוק
סיפר לי יוסף שטרסברג, הגבאי המיתולוגי של בית הכנסת ׳מגדל׳ בבית וגן: אבי היה השמש של הרב קוק. מדי בוקר הוא היה מעיר את הרב בשעה 3:30 לעבודת היום. לשם כך הוא היה קם ב-03:00. גרנו בשכונת ׳אבן יהושע׳, ליד מאה שערים, ואני זוכר כמה פעמים שבהם גם אני, כילד קטן, נלוויתי אליו, כשאנחנו צועדים בשעות של לפנות בוקר בירושלים הרדומה. הרב היה מתכונן לתפילה, לומד, מוסר שיעור. את השיעור של הרב לא הבנתי כלל, כמובן, אבל את העיניים שלו אני זוכר בבירור עד היום. כמו שני פרוז׳קטורים רבי עוצמה שחודרים ישר אל תוך הלב, כאילו הוא קורא כל מה שמתרחש בתוכך. העיניים האלה…
״כי-תצא למלחמה…״
באחד מימי הזיכרון לחללי צה״ל, במהלך תפילת אזכרה, שמתי לב ליהודי מבוגר המתייפח בבכי. אחר כך הוא ניגש ואמר לי ששמו ישראל חביב, והוא אחיו של עולה הגרדום אבשלום חביב הי״ד. וכך סיפר בהתרגשות: ״אחי אמר לי – ׳אני יודע שמהמלחמה הזאת לא אצא בחיים, הבריטים יהרגו אותי, ולא אזכה להקים משפחה. אבל אתה תזכה להקים משפחה, ואני מבקש ממך שתראה את ילדיך כאילו היו גם הילדים שלי. הם יהיו גם ההמשך שלי׳. וכך היה. שבעה ילדים נולדו לנו, וב״ה נולדו צאצאים רבים שממשיכים בעשיה למען התורה, העם והארץ״. לאחרונה סיפר לי מחותנם, יוסי גוטמן: בזמנו, רצה ישראל גם הוא להתגייס לאצ״ל. אבשלום הי״ד התנגד, הלך למפקדה ואמר: ״אם אחי יתגייס, בו ביום אני עוזב. או שאני משרת או שהוא. אחד מאיתנו חייב להשאיר זכר ולהמשיך את המשפחה״. ■
