יש תקופות שבהן הכול נראה תקוע. אנחנו חיים בעולם הישגי, תחרותי ומהיר, ולא תמיד אנחנו עומדים בקצב. לפעמים אנחנו עוצרים בצד הדרך. רק לאחרונה סיימנו את ספר שמות, בפרשת האחרונה, הלוא היא פרשת פקודי, ובפסוק האחרון שלה, בסיכום המסעות של העם במדבר, רש"י כותב כך: "מקום חנייתם – אף הוא קרוי מסע". זה מסר אדיר לחיים: הזמן שבו בני ישראל הלכו קדימה נקרא מסע, אבל גם העצירה, כשאלוקים אמר להם להמתין ולעמוד במקום – גם זה חלק מהמסע. גם אז לומדים ומתקדמים ומתפתחים. פרשנינו מסבירים שבכל פעם, דווקא מתוך החנייה – הם קיבלו יותר כוח למסע הבא.
ליל הסדר הוא זמן מאתגר מאוד למי שמחפש זוגיות וטרם מצא. המשפחתיות רק מהדהדת את החסר. העיניים המופנות, הארוחות המשותפות, הצפיפות, הטקסיות. לא תמיד הסביבה יודעת להתייחס כיאות. אבל חשוב לקבל פרספקטיבה לגבי הפסק זמן הזה שניתן לנו, שלא ברצוננו, מבורא העולם. אם אנחנו נמצאים במצב של ׳חנייה׳, אם נראה שכולם כבר מתחתנים ומקימים משפחות ורק אנחנו כאילו ׳עומדים במקום׳, בל נתייחס לתקופה הזו כאל בזבוז זמן, כאילו כלום לא קורה. אלא זה עוד פרק, עוד חלק ממסע החיים. גם בתקופות האלה אנחנו ממשיכים להתפתח וללמוד, גם אם בצורה פנימית ונסתרת יותר. כדאי להזכיר לעצמנו בזמנים כאלה: "מקום חנייתם – אף הוא קרוי מסע".
גם הזוג שמצפה לפרי בטן מתקשה מאוד למצוא לו מנוח בין המסובים. הנכדים המתוקים שאומרים ׳מה נשתנה׳ במקהלה, וסבא וסבתא שכל כך גאים, רק מלכסנים, בלא משים, מבט מרחם לעברם מידי פעם. "לשנה הבאה״ – כולם מאחלים, והם רק מייחלים לדבר אחד שאליו ייחלו גם לפני שנה ולפני שנתיים וזה עוד לא מגיע. ומי אמר שבכלל זה יגיע….
ספר ויקרא הוא ספר הכוהנים, ספר הקורבנות וטהרות. אחד מהקורבנות הראשונים שהספר עוסק בו הוא קורבן עולה, כולו כליל לה׳. כולו? לא בדיוק. לפני ההקרבה ואחרי השחיטה וזריקת הדם על המזבח צריך לפשוט את העור – אותו לא מקריבים והוא ניתן במתנה לכוהנים או למשפחה המארחת את העולה לרגל, וכן מנתחים את אבריו, ומנקים את קרביו. גם כאשר הקורבן כולו כליל לה׳ הוא צריך להיות נקי ומסודר, ולא מעלימים עין גם ממה שנמצא עמוק בתוכו, גם אם ברור שהוא הולך להישרף כליל. וכך גם כשכותבים ספר תורה מצווה לכתוב ׳בקולמוס נאה׳. אנו לא בוחנים רק את ׳מבחן התוצאה׳ אלא גם את קדושת תהליך הכתיבה והידורו.
אני רוצה לאחל לכל המצפים שבקרוב יוכלו להסתכל אחורה אל המסע הארוך והמייגע, ביציאה לחירות, ולהבין עד כמה היה כל צעד וצעד מדויק. בקרוב ממש. ■
