יש דיון בהלכה בשאלה מה יקרה אם נזכה לבניין בית המקדש במהלך השבוע הקרוב, בטרם נציין את פסח שני: האם נקריב קורבן פסח שני או לא? מצד אחד פסח שני הוא הזדמנות חוזרת למי שלא יכול להקריב קורבן פסח במועדו, ואנחנו הרי לא יכולנו לקיים פסח ראשון כהלכתו בבית המקדש, ועל כן עלינו לנצל את ההזדמנות ולהקריב את הפסח. מצד שני, פסח שני נועד ליחידים שנמנעה מהם האפשרות להקריב קורבן פסח, ולא לציבור. לעומת זאת אצלנו מדובר בציבור כולו, וזמנו של הציבור כולו הוא רק בפסח ראשון, והוא אינו יכול להשלים את החסר בפסח שני. הדיון ההלכתי הזה צריך לעורר בנו דיון רעיוני עמוק. מן הראוי להזכיר שדיון דומה בהקשר לקורבן פסח התרחש לפני כמאה וחמישים שנה והעיר את עם ישראל מתרדמת הגלות. אז החלה שיבת ציון המעשית שהביאה בסוף לבניין הארץ לקיבוץ הגלויות ולהקמת המדינה בע"ה.
זה היה ספרו של הרב צבי קלישר, 'דרישת ציון', שבו העלה את הרעיון להקריב את הפסח בימינו. לדעתו אין צורך במקדש שירד מן השמיים אלא די במזבח אבנים פשוט שאפשר לבנות בקלות. אין צורך בפרה אדומה, כי טומאה הותרה בציבור. אין צורך לחכות בחיבוק ידים לתקיעת שופרו של משיח שתישא אותנו על כנפי נשרים היישר לארץ ישראל. ה' רוצה שנתעורר בעצמנו ושננקוט יוזמה משלנו, ואז גם הוא יעזור לנו. זו הייתה מהפכה בתפיסה הגלותית המקובלת.
החת"ם סופר העמיד את הרב קלישר על שרעיונו, הנכון לכשעצמו, ייתקל בהתנגדות עזה של האסלאם. הרב קלישר לא נסוג לגמרי מרעיונו אלא הפנה את כל מרצו ואת ההתעוררות שהחלה בעם לאיסוף כסף לשם רכישת קרקעות להתיישבות חקלאית בארץ ישראל. מבחינתו היו כל אלו רק אמצעים לחזון הגדול שיתממש יום אחד – בניין המקדש.
כמה דורות עברו, וזכינו ב"ה להתקדמות אדירה. נשים אל לב כי שבועיים לאחר חג הפסח בא יום העצמאות, ושבועיים לאחר פסח שני חל יום ירושלים. מצבנו היום שונה מהמצב בימיהם של הרב קלישר והחת"ם סופר. יש לנו מדינה איתנה, צבא חזק וכלכלה יציבה. לכאורה רעיון הקרבת קורבן פסח מעשי מתמיד. הוא תלוי רק בהחלטתן של הרבנות הראשית וממשלת ישראל. אפשר להעלות להר הבית ולהקריב את הפסח. אלא שתגובות העולם לא יאחרו לבוא, ובעיקר תגובות המוסלמים, רחוקים וקרובים כאחד. הם לא יסתפקו במחאה בלבד, בסגנון דמוקרטי, אלא ינקטו אלימות קשה כדרכם. עם זה אפשר להתמודד גם עם מכשול זה. אפשר לגייס מילואים ולהעמיד את הצבא לאבטחת העולים בהר. כאן יש להוסיף שאומנם מספר העולים יהיה גדול, אך רובו של העם יישאר כנראה למטה, למרגלות ההר.
השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו אפוא אינה אם ההקרבה תעבור בשלום. מותר להניח שכן. שאלת המפתח היא אם פסח כזה הוא מטרת שיבת ציון או שמא 'פסח שני' באווירה אחרת, על פי חזון ישעיהו בן אמוץ: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים… וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם מזמרות לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
למען מטרה זו מופנית הקריאה קודם כול פנימה: בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. ואכן, בעקבות מפעלו של הרב קלישר עלתה ה'עלייה הראשונה', וחלק ממנה תנועת ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה), שהקימה את גדרה. ואולם לצערנו, לא חרתה התנועה על דגלה את המשכו של הפסוק – באור ה'.
פסח שני השתא צריך לעורר בנו מחשבה. איזה פסח אנחנו רוצים: 'פסח ראשון' עכשיו, בתנאים שאנו נתונים בהם היום, או 'פסח שני' במועד אחר ובתנאים אחרים, כשנשלים את הפסוק באור ה', כשתזדהה איתנו ההכרה הכלל-אנושית ויתקיים החזון: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-לוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
