עברו שבעה שבועות מאז הגיעה הקורונה לחיינו, ונדמה שאנחנו צריכים לפתח לנו שגרה חדשה, הרגלים חדשים. אני לא מתלוננת, שלא תבינו לא נכון, פשוט הצדדים הפרקטיים שבי סקרניים לתרגם את זה ליום-יום. אבל אל דאגה, כנראה הטור הבא ייכתב אחרי שבוע שלם של השגרה החדשה הזאת. ומובן שאשתף במסקנות.
הימים המשמעותיים שעברנו לאחרונה קיבלו ביטוי מעשי שונה בעקבות המצב. המוחות של כל ראשי הציבור מכל הקצוות עבדו שעות נוספות כדי להצליח "ללכת בלי ולהרגיש עם". תכלס, אני מוצאת את עצמי מחכה בשמש הקופחת לאוטו-גלידה בשביל לקבל בחינם ארטיק קרח, אפילו הוצאתי מתחת אצבעותיי מסרון לחברה: לא יכולה לדבר, מחכה לרכב השמחה, נדבר יותר מאוחר. אז הצליח להם. ובגדול. טקסי שואה, טקסי זיכרון, שיחות מרוממות עם ניצולים, רבנים, הפקות תפילה חגיגית מונחית ביוטיוב לייב בעצמאות, דף יומי ועוד ועוד יוזמות.
רק דבר אחד לקח לו זמן להצליח לי – הזום. אני מסתדרת טכנולוגית מצוין רוב הזמן. חיה ונושמת וירטואלי. אבל הזום הזה הוציא ממני את כל הרוע. ולא בזמזומים. כל עוד שלחו לי קישור, הסבירו לי על מה ללחוץ, איך להפעיל את המיק ואיך להשתיק, הכול היה בסדר. אפילו למדתי בעצמי איך להחליף רקע (תאמינו לי –משתלם. ככה לא רואים את כל הבלגן J).
אבל כשנדרשתי ליזום שיחה בעצמי ולהזמין משתתפים, פה כבר איבדתי שליטה. הרגשתי כל כך חסרת אונים מול הטכנולוגיה. ועוד הרגשתי את הלחץ הזה שאני חייבת להעביר לכל תלמידות הבית את כל המידע על המערכת הזאת לפני שאני חוזרת לעבודה כי להסביר בשלט רחוק לבת 11 איך להזמין ואיך לשלוח כשהכול באנגלית לא נשמע אטרקטיבי ביותר.
אבל מילה רצינית על הזום הזה: הוא הביא הרבה ברכה בתקופה הזאת. אני חושבת שהיזם שלו היה צריך להדליק משואה.
זום-אין אליי פנימה – אני מרגישה שהתקופה הזאת הרגיעה אצלי הרבה עצבים חשופים בנפש. הייתי זקוקה כל כך לאיזון אבל לא היו לי הזמן, המשאבים והאומץ לעצור רגע, להתמקד ומתוך זה להתקדם.
אז המציאות הזאת בהחלט עזרה לי לאזן את עצמי. ואני מרגישה מוכנה אל השגרה החדשה. מה מוכנה – מגה מוכנה.
ניחשתם נכון – בעזרת רשימות. דברים שבשום אופן אני לא ממשיכה לעשות, רשימה של דברים שאני משאירה ומחבקת. רשימה של זום-אין וזום-אאוט ומה ההשלכות של כל לחיצה. ובעיקר רשימה של כל מי שאני חייבת להגיע לחבק ברגע שמורידים את הכפפות.
עד אז אני מתרגלת נשימות כדי שלא יהיו אדים במשקפיים מהמסכה.
