כבר הזכרנו במאמרים קודמים שרבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, נהג לומר שהפרשות בתורה מסודרות בזוגות. בשתי הפרשות תרומה-תצוה למדנו בפירוט כיצד יש לבנות את המשכן וכליו ולהכין את בגדי הכהונה. בפרשות ויקהל-פקודי, אותן נקרא בשבועות הבאים, נלמד כיצד בוצע הדבר הלכה למעשה. בין שני זוגות הפרשות הללו עומדת פרשת כי-תשא לבדה, ללא פרשה נוספת העוסקת באותו עניין.
בפרשת כי-תשא מופיעה חטאה גדולה – חטא העגל. "בלבול נורא של מהומה מסובכת", אחרי ההופעה של מתן תורה. חטא זה גרם חולשה עצומה לעם ישראל לאורך הדורות. חז"ל אומרים: "אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם, שאין בה דבר מועט מחטא העגל, שנאמר 'וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם'".
בספר 'אורות' בפרק 'אורות המלחמה' כותב מרן הרב קוק: "לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם. כי שם ה' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת".
בגלל החטא הכבד עליו מספרת הפרשה שלנו, והתוצאה הקשה שלו לאורך הדורות, לא צורפה לפרשת כי-תשא פרשה נוספת. התורה מבקשת להבליט את העובדהשפרשת חטא העגל היא פרשה יוצאת דופן, ולכן אין לה בת זוג!
מצד שני, פרשת כי-תשא מלמדת אותנו פרק מיוחד בענייני מסירות נפש. כאשר הקב"ה אומר למשה שרצונו לכלות את עם ישראל ובמקומם לעשות את משה לגוי גדול, מבקש משה מ-ה' למחול לישראל על החטא הנורא: "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת". על בקשתו זו של משה רבנו אומר מרן הרב שאברהם אבינו ביקש מה' לרחם על סדום, רק אם יימצאו שם לפחות עשרה צדיקים. לעומת זאת, משה ביקש מ-ה' למחול לעם ישראל ללא כל תנאי. לשם כך היה משה מוכן למסור את נפשו ואפילו לוותר על העולם הבא שלו: 'מחני נא מספרך' – ספרך זה עולם הבא.
בספר 'ההר הטוב הזה' מובא, בשם הרב שלמה זלמן מן-ההר זצ"ל, שהשואה היא סוף הפקידה של חטא העגל ושבה תם תשלום החוב שלנו על אותו עוון נורא. אחרי השואה חל מפנה בחייו של עם ישראל – מכאן והלאה אנו דור של תקומה. הקמתה של מדינת ישראל היא גילוי א-לוקי, שהופיע לעינינו אחרי הסתר הפנים של השואה.
ביטוי נוסף למסירות נפש מופיע בפרשת כי-תשא. שבט לוי נענה לקריאתו של משה 'מי ל-ה' אלי', והיה מוכן לעשות מלחמה נגד מי שעבד לעגל. כידוע השבט הזה היה מצומצם במספרו, ובשבילו הייתה זו סכנה מוחשית להילחם חזיתית באלה שחטאו בעגל. מסביר על כך הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו 'העמק דבר', שאף על פי שנאמר בהלכה שאדם צריך להימנע מלהכניס את עצמו לסכנה במקום שההיזק מצוי, בכל זאת אם האדם יודע בעצמו שכולו מופרש ל-ה' ושאין לו שום רצון לקבל תמורה על מעשה הגבורה שלו – אין לחשוש אפילו מהיזק שכיח. והנה בני שבט לוי לקחו איש חרבו והרגו "איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו… כשלושת אלפי איש"!
אחרי כל זאת מבקש משה מ-ה': "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". מסבירה הגמרא: "ביקש משה מלפני הקב"ה שלא תשרה שכינה אלא על ישראל". אומר על כך רבנו שלעם ישראל יש ערך מיוחד: הוא לב האומות – לכן הוא זקוק להשראת שכינה מיוחדת. מהשפע שעם ישראל יקבל, הוא יקרין לאומות העולם כשם שהלב מקרין לאיברים. אמנם 'חביב אדם שנברא בצלם', אבל חביבין ישראל בצלם א-לוקים המיוחד להם. בהמשך הפרשה אף אוסר הקב"ה על ישראל לכרות ברית עם עובדי עבודה זרה ששוכנים בארץ-ישראל – "פן יהיה למוקש בקרבך".
אחרי שהתורה מודיעה לנו מה היחס הנכון שצריך לשרור בין ישראל לעמים היושבים בארץ ישראל, עולה משה רבנו למרום ומקבל את הלוחות השניים ואת התורה שבעל-פה, ומביא אותם לישראל ביום הכיפורים. עם ישראל זוכה לכפרה וממלא את הציווי של בניית המשכן, כמסופר בזוג הפרשות הבא – ויקהל-פקודי.
יהי רצון שנזכה לבנות בקרוב את בית המקדש השלישי ונזכה להשראת השכינה בתוכו לנצח נצחים
