01
בשבוע שעבר הלכתי לישון אשת חבר כנסת, וקמתי אשת שר. השינוי הקל הזה הכניס ברגע אחד עומס דחוס. כידוע השבוע הוא השבוע האחרון של חודש הרמדאן המוסלמי, שבלי עין הרע, עובר בשקט בגזרת ירושלים, אבל זה לא מונע הערכות מצב וכדומה.
שלא תבינו לא נכון, אני שמחה שאיתמר חזר לתפקיד שהוא מבצע באהבה ובהצלחה. ואני שמחה שהוא חזר בידיים נקיות מעיסקה שמחיריה היו מחרידים, היישר לפיטורי היועמ"שית וראש השב"כ. איתמר דרש את פיטוריהם חודשים רבים, כי הוא הבין שאם "שלטון הפקידים" מנסה להחריב את מה שאתה בונה, או לתקוע מקלות בגלגלים כדי שתתקע במקרה הטוב או תתהפך במקרה הרע, הדרך היחידה להתמודד עם זה היא, ובכן, לשלוח אותם הביתה – או להפגנות קפלן – בשלום ובברכה.
הבעיה מתחילה כשמזהים את הבעיה, מנסים לפתור אותה, הפתרון תלוי בעוד אנשים, וכאשר הבעיה לא נפתרת והיא יודעת שהיא בעיה, היא רק מחמירה..
כשראש השב"כ והיועמ"שית חשבו שאיתמר מבין את המצב היטב, הם התחילו לחפש עלילות בחקירה לא חוקית ולנסות "לתפור אותו". הבעיה שלהם היא שהם לא הצליחו למצוא עלילות, והתפירות היו גסות ורשלניות.
השבוע התגלה (בפרסום של עמית סגל) שראש השב"כ ניסה למצוא עילה כלשהי נגד איתמר. בתחילה בר טען שאיתמר התיר תפילת יהודים בהר הבית, אבל לצערו גילה שאיתמר לא חרג מסמכויותיו במדינת חוק, והתנהל כמו קודמיו בתפקיד. אחרי צערו של בר מכישלון המודיעין שלו, הוא אזר כוח במותניו, ועשרה ימים אחרי כן הוא הוציא מכתב פנימי בשב"כ שדורש לחזור עם ממצאים נגד איתמר, משהו שיכול להפיל אותו, או בעגה עממית: דרש את הראש של איתמר, פחות אכפת לו איך. ככה בפשטות: מכתב ברור, בלי מסכות, בלי פלפולים, בלי מילות קוד ובלי התנצלות.
רונן בר הוא האדם שאחראי על הארגון החזק ביותר במדינה, עם יכולות-על. אולי הייתם מצפים, כמוני, שאחרי הכישלון המחריד בשבעה באוקטובר, שבו ראש השב"כ בר קרא את הנתונים בצורה מעוותת והחליט שהחמאס סתם צוחק ואין סיבה לעדכן את הדרג המדיני או לכל הפחות את החיילים והשוטרים בשטח, ראש השב"כ ילמד לקח. ילמד לקח ויעקוב יום וליל אחרי מחבלים רוצחים מבית ומחוץ, ילמד לקח ויהיה דרוך לזהות קולות מסיתים לרצח יהודים ולעצור אותם לפני שיתגלגל לשטח, ודברים דומים שישאירו עוד יהודי בחיים, שלם בגוף ובנפש. כל זה כנראה לא קרה. במקום זה, ראש השב"כ השקיע מאמצים רבים, בזמן מלחמה, במעקב אחרי הפעולות החוקיות והמוצלחות של איתמר במשרד לביטחון לאומי. לא פלא שכשאיתמר שאל את בר, בישיבה ששניהם נכחו בה, האם יכול להיות שהפרסום על החקירה נכון, בר הכחיש בתוקף ואמר שתמיד מספרים עליו שקרים, ולאחר שאיתמר הראה לו את המסמכים – הסתפק בגמגום. הגמגום הגיע כי בר הבין שמה שאפשר לעשות במרתפי השב"כ במחשכים, כשאף אחד לא יודע, ולהתנהג כאחרון העבריינים, אי אפשר להצדיק כשאור השמש חודר ומאיר. אין שום תירוץ שיכול להסביר את הפקודה החולנית, העבריינית והאנטי- דמוקרטית לעקוב אחרי שר מכהן בממשלה, ולכן התירוצים שבכל זאת מגיעים מכיוון השב"כ רק הולכים ונהיים יותר עלובים. מזל שעדיין לא הגענו לתירוץ שהם רק רצו המלצות קולינריות מאיתמר כי הם חושדים שיש לו טעם טוב באוכל.
02
והיועמ"שית? ברגע שהממשלה קמה, איתמר ביקש לפטר אותה, קל היה לראות שהיא באה לא לייעץ אלא לפגוע, להחריב ולהרוס, וכל הדרכים כשרות בעינייה. היא אפילו לא מתאמצת לתרץ את "עצותיה" באופן משפטי. לאחרונה, כשהיא הוציאה מכתב שבו היא כותבת שלא נאה בעיניה שאיתמר יחזור לכהן כשר הבל"ם, זה פחות או יותר מה שהיא כתבה; לא הסבר משפטי מלומד, לא ניסיון להראות רצינית, מתלבטת, מסבירה או מסייגת, אלא ככה, פשוט – היא לא אוהבת את איתמר, ולכן הוא לא יכול להיות שר. השאלה אם באמת זאת הדמוקרטיה שהשמאל בהפגנות קפלן מעוניין בה: שלטון של אישה אחת, לא מאוד ישרה, שמחליטה לפי "מה שבא לה" החלטות הרות גורל. לי זה נשמע דומה יותר לשלטון מלוכני, ואני מתחילה להרגיש שלמרות שהם רק רוצים להפיל את ממשלת הימין, דווקא שלטון הימין הוא הסכר האחרון של הדמוקרטיה.
03
פעם חשבתי שעיתונאים מנסים להיות מעניינים, מחכימים, להביא סיפורים מיוחדים בזווית קצת אחרת, ואז גיליתי שכשמדובר באיתמר לא מעט מהם הופכים ל"זומבים" שכותבים מילה במילה את מה שהכתיבו לחבריהם שכותבים כתבה ממש לידם, בלי לנסות להראות מעט הגונים, בלי להביא צד אחר, אפילו בלי לכתוב איזה גרעין אמת שעליו אפשר להרחיב שקר, כלום. לפעמים זה נראה שמחלת הרדידות של היועמ"שית מדביקה גם חלק מאנשי התקשורת כשמדובר באיתמר- אפרוריות רדודה.
השבוע שימח אותי לקרוא מספר כתבות ומאמרי דעה שבכולם נכתבו אותם דברים בדיוק כמעט מילה במילה, ודווקא בעיתונות שמספרת שהיא עמוקה ורצינית. זה שימח אותי כי זה הוכיח שוב שאין דברים רעים לכתוב על איתמר, כי אחרת היה שווה להתאמץ קצת יותר על הכתיבה נגדו. כל הסיפור מסתכם בחלק מהחובה של העדר: לכתוב נגד איתמר לפחות פעם בשבוע, אחרת לא יוצאים ידיי חובה, ואין צורך להשקיע – גם אם הכתבה מטופשת, שיקרית, לא מציאותית או מעוותת, היא תפורסם. ■
