עוד קודם להחלפת הממשלה לפני פחות מחודש, דובר רבות בשיח הציבורי סביב הצורך בקונצנזוס לאומי.
עם ישראל יודע להתאחד ברגעי משבר, מלחמה, צרות לאומיות וכדומה, אך מדוע לא ניתן לגבש הסכמה רחבה על רוב הנושאים שעל סדר היום הציבורי? האם לא ניתן להגיע לקונצנזוס על רוב הנושאים שעל הפרק?
הביטוי האלגברי 20%-80% מוכר ומושאל לתחומים רבים דוגמת: 20% מהתלמידים דורשים 80% מהזמן, 80% מהאזרחים דורשים 20% מהזמן של עובדי השירות הציבורי, 20% מבעלי השכר בישראל (2 העשירונים העליונים) משלמים 80% מהמס הישיר בישראל, 20% מהחיילים נוטלים 80% מעומס הפעילות. מובן שהמספרים אינם מדויקים לחלוטין, אך הם קרובים מאוד לאמת והם נותנים תמונה אשר בה המיעוט עושה יותר, משלם יותר, משקיע יותר מחלקו היחסי.אם נשייך את הביטוי האלגברי שהוזכר לשדה “הקונצנזוס הלאומי״ ניתן לומר: שבקרב אזרחי מדינת ישראל היהודים הציוניים, יש הסכמה על 80% מהנושאים בעוד רק 20% יהיו נתונים במחלוקת.
אינני יודע אם אני מדייק במספרים, אך אין לי ספק שרוב אזרחי ישראל היהודים הציוניים מסכימים על רוב מוחלט של הנושאים, יהיו אשר יהיו. הרגש היהודי-ציוני אשר פועם בקרבם מאחד הרבה יותר מאשר מפריד, על אף ניסיון כלי תקשורת ומנהיגים שונים להציג תמונה שונה ופסימית.
ביחסים שבין בני זוג אני מאמין כי הביטוי האלגברי משתנה מעט, וניתן להגיד כי הוא יותר קרוב ל-10%-90%. מסכימים על 90% (ואף יותר) ונמצאים בחוסר הסכמה על 10% (ואף פחות) מהנושאים שעל סדר היום המשפחתי. השאיפה היא שאחוזי ההסכמה יעלו ואחוזי אי ההסכמה יירדו אף שלא ייתכן, לא טבעי ולא בריא להגיע ל-0%-100%, אחרת משמעות העניין שמישהו מבני הזוג ויתר על עצמאותו, מחשבתו, דעתו או אישיותו. הקונצנזוס הזוגי (הקנצנזוג) הוא מרכיב חשוב לבית בריא ומתפקד. הסכמה טבעית על ערכי הבית, נהליו ותפקידיו משרים אווירה בריאה, רגועה, נעימה ומכילה.
חשוב לדבר על ההסכמות בבית שהם עיקר הבית ולא להבליט את חוסר ההסכמה שהוא לעיתים חשוב אבל זניח מבחינת נפח וגודל.
