בקבלת השבת בגן הילדים התעורר ויכוח סוער, וילד ששמו אמנון הציע דרך לפתרון.
על מה היה הוויכוח? הגננת סיפרה על הפרשה ודיברה על משה רבנו. אמנון אמר: "עד היום חשבתי שהגדול מכולם הוא יעקב אבינו, אבל עכשיו נשמע שאולי הגדול מכולם הוא משה. מי גדול יותר?" חלק מהילדים אמרו שמשה הוא הגדול מכולם, וחלק אמרו שיעקב הוא הגדול ביותר. רות הגננת אמרה לאמנון: "שאלה יפה העלית", והציעה לכל הילדים להיעזר בהורים ולעיין בספרים במהלך השבת ולחזור עם תשובה ביום ראשון.
אמנון אמר: "יש לי רעיון! אבא שלי הולך השבת לקידוש בבית של הרב הראשי. אלך איתו גם אני ואשאל את שאלתי. הוא ודאי ידע את התשובה". "רעיון נפלא", אמרה הגננת, "נחכה כולנו לשמוע את דברו". בשבת בבוקר צעד אמנון בהתרגשות יד ביד עם אביו לעבר שכונת רחביה, אל ביתו של הרב הראשי. בהגיעו לסלון שבו נערך הקידוש ראה אמנון המון אנשים, חלקם מבוגרים, חלקם צעירים, אך הוא ללא ספק היה מן הצעירים ביותר. בין כל האנשים ראה אדם לבוש גלימה שחורה ארוכה, זקנו לבן ועל ראשו מצנפת מיוחדת. הבין אמנון שזהו הרב הראשי.
הרב היה שקוע בשיחה עם עולה חדש, ולאחר מכן שוחח עם אורח אחר. ניסה אמנון לגשת בין לבין אך היה נבוך, הרב גדול ועסוק. אמנון שוב ניסה, אך לא העז לפתוח בדברים עם הרב נסים. הבחין הרב שהילד רוצה לדבר עימו אך מהסס, והחליט לפנות הוא אל הילד. אמנון שמח ושאל את שאלתו. הרב נסים אמר לו שכשיש לו שאלה הוא פותח ספרים והראה לילד את הספרייה הסמוכה לסלון הבית, בחר כמה ספרים וביקש לעיין בהם עם הילד כדי למצוא את התשובה. אמנון הבחין באהבה של הרב נסים לספרים אפילו מהאופן שבו החזיק ופתח כל ספר בעדינות ובכבוד. יחד הם דנו בדברים והגיעו לתשובה שהגיעו. ביום ראשון חזר אמנון לגן וסיפר בשמחה לכל הילדים על החוויה שהייתה לו בשבת.
הרבה למדו ילדי הגן מסיפור זה, ונראה לי שהרבה יכולים ללמוד גם אנו על תשומת הלב, מאור הפנים והיחס בגובה העיניים ובכבוד שהיה לרב נסים כלפי כל אחד ואחד. וכן על אהבת הספר ואולי אף על הדרך ללמוד וללמד: הלומד אינו צריך לצפות לתשובה מיידית, ועל המלמד לא 'להאכיל בכפית' ולהכתיב תשובה. יש לחפש, לעיין, לחקור ולשאול ולנסות להביא את השואל עצמו למצוא תשובה לשאלתו.
