01
שמעתי אמש מגב' נעמי פורת-זיסמן: 'בעלי (בזיוו"ש) משה פורת ז"ל שהלך לעולמו בשנה זו, היה ניצול שואה. הוא היה איש עדות שהוביל סיורים במחנות בפולין, והיה גם בעל ידע עצום בספרות השואה. יש לו סיפור שהתפרסם, על זכרונו מהנחת התפילין ביום הבר-מצוה שלו, בסתר ובסיכון רב, בתוככי מחנה הכפייה דברצן שבהונגריה, יומיים לפני שיצאו ברכבת לאושוויץ. את התפילין הוא הצליח לשמור ולהניח בסתר, אבל בתום השואה הם כבר לא היו איתו. הוא סיפר שאחרי שעלה לארץ, הוא הלך לקנות תפילין חדשות בתל-אביב. אם אני זוכרת את הפרטים במדויק, הוא נכנס לחנות ברחוב אלנבי, מול בית הכנסת הגדול, וביקש לרכוש תפילין. בשיחתם הוא סיפר למוכר את סיפור התפילין שלו בשואה, ועל אובדנם. המוכר, אינני יודעת מי הוא היה, התרגש מאד מסיפור מסירות הנפש להנחת תפילין. הוא התכופף לארון מתחת לדלפק המכירה, הוציא ממנו חבילה שבה היה לו זוג תפילין, אמר שתפילין אלו היו של הרבי מסוכוטשוב [כידוע, הרבי מסוכוטשוב הי"ד לא שרד את השואה. מ.ד.], והוסיף: "מעתה הם שלך במתנה". בעלי אמר שהוא הגיע כדי לקנות תפילין, אבל המוכר לא הסכים לקבל שום תמורה. הוא התעקש, אך המוכר הסרבן ניצח. בעלי הניח אותן יום יום, כל חייו.
זאב ז'אבו ארליך הי"ד היה מיודד מאד עם בעלי משה פורת ז"ל. הקשר הראשוני נוצר כנראה בזכות ביקורי ז'אבו ותמר, אלמנתו תבלח"א, בקיבוץ שבו גדלה, טירת צבי, השכן לקיבוץ שלוחות שבעלי היה ממייסדיו. ז'אבו, שהיה קשור לחסידות סוכוטשוב, ביקש לקנות ממנו את התפילין הללו, אבל בעלי לא ויתר עליהם בשום אופן. אני זוכרת שיום אחד ז'אבו הגיע לביתנו, וביקש ללכת עם בעלי לרבי מסוכוטשוב בירושלים עם התפילין. הם נסעו אליו, והאדמו"ר, יחד עם כל החסידים והחבורה שהייתה שם, הניחו את התפילין הללו, אחד אחרי השני.
בביקור אחר של ז'אבו בביתנו, בעלי סיפר לנו שהוא חלם שהוא מבקש לקבור עמו את התפילין לאחר מותו, אבל הוא אינו יודע מאין בא החלום, כי הרי מעולם לא עלתה בו מחשבה כזאת. אדרבה, רצונו למסור אותן למי מצאצאיו שיבטיח להניח דווקא אותן יום יום, אע"פ שהן תפילין ישנות ולא נראות כמו התפילין המהודרות שיש לכולם היום'.
02
והנה בתוך אותם י"ב חודש, גם משה פורת ז"ל, וגם ז'אבו הי"ד, עברו לעולם שבו אין עוד צורך בתפילין… אסביר בסיפור אישי: אחי יואל ז"ל נפטר ממחלה קשה. אושר מיוחד גרמה לו הצלחתו להניח תפילין גם בימי מחלתו, בכל יום ומצב, כולל ביומו האחרון, ולו לרגע אחד לפני שקיעת השמש. כחצי שנה אחרי מותו, אני מנהל אתו שיחה בחלומי, ובה אנחנו מתווכחים איפה יותר טוב, האם פה בעולם הזה, או שם בעולם הבא. כל אחד טוען את טענותיו לטובת העולם שבו הוא נמצא. בסוף אני אומר לו: 'בסדר, נניח שהכל טוב שם, אבל תסביר לי דבר אחד: איך אתה מסוגל יום אחרי יום לא להניח תפילין? כבר עברו חודשים שבהם אתה לא מניח תפילין, וזה הרי נורא!' הוא צחק, אמר שאני לא מבין, והסביר: 'למה אתם בעולם הזה מצווים להניח תפילין? כי אתם כמו עבדים, מתרוצצים כל היום, הולכים מפה לשם, סידור כזה ואחר, עבודה, נסיעות, משימות בלי סוף, כמו עבדים. בתפילין כתוב שצריך לזכור שהיינו עבדים במצרים וה' הוציא אותנו כדי להיות בני חורין. אז אנחנו כבר לא עבדים, ואסור לנו לשכוח שאנחנו אמורים להיות בני חורין. פעם ביום, בהנחת התפילין, אתם מקבלים כמה רגעים של חירות, של מחשבת חירות. אבל כאן, בעולם שלנו, לא זקוקים לזה כלל. כאן אנחנו תמיד בני חורין, אין רגע של עבדות, ולכן אין צורך בתפילין'.
אחרי ההסבר הזה הבנתי את הסיפורים הרבים ששמענו מניצולים, על הנחת תפילין בימי השואה, עד כדי מסירות נפש. התפילין היו עבורם תזכורת בודדת של חירות בתוככי העבדות הנוראה. הדבר הזה יכול להסביר גם את פטור הנשים מתפילין. הנשים הן בעלות תכונות נפש של חירות טבעית, וכשם שאין מניחים תפילין בשבת כי אין בכך צורך, גם לנשים אין צורך. מכאן נוכל להסביר גם את התופעה הגוברת והולכת של יהודים רבים מאד, שאינם "שומרי מצוות", המניחים תפילין יום יום, גם אם מקפידים לעשות זאת "בסתר המדרגה"…
הערה כללית לכל הטורים שלי: לא תמיד באפשרותי לבדוק עד הסוף מידע היסטורי, אבל אני משתדל להיות שליח נאמן לצטט ולספר דברים ששמעתי, כפי ששמעתים. ■
meirdorfman@gmail.com
