מוצאי חג שבועות, ימי קיץ לא רשמי מתחילים ברוח סתיו. שגרה חדשה-ישנה מזדחלת לתוכי. משיב הרוח המסדר את הזמנים, סידר לי את הימים האחרונים לפני החג בנינוחות ורוגע פנימיים המגובים במציאות חיצונית. נראה לי שאני יכולה להגדיר את זה שלמות. והנה, שעה קלה לפני צאת השבת,  שעה קלה לפני הפרידה מהנשמה היתרה ואני כבר על קוצים מיותרים.

הימים האלו של חג-שבת היו כל כך טובים אליי במשפחתיות, בחגיגיות, בטעמים והנינוחות ופתאום תוקפות מחשבות זרות. פתאום מסתובב לי בראש בחוזקה גלגל. גלגל השנה, החיים, התגלגל בי בצורה מאוד לא נינוחה, כמו מאיים. כמו רוצה להכריז –  “הנני כאן. והמחר כבר כאן,  והאתגרים החדשים כבר כאן על הסף.

ואת ! איפה את ? איפה ??” אני? אני מטיילת בשבילי הישוב, מנצלת דקות אחרונות של אור וקודש, נושמת אוויר של סתיו, מבולבלת מעוצמת ההתרגשות,  נסחפת עם הרוח לשבילים פתוחים יותר,  לכיוון הים, לכיוון האינסוף. איפה אני? לאן נשבה לי הרוח ?  מי הזיז את הרוח שלי ?  כל מגדל הקלפים שחשבתי שבניתי בתוכי מתחיל להתרועע ברוח החזקה. 

“רציתי לקחת את הזמן בסבלנות”, אני עונה לו לגלגל הזמן. “רציתי לגלות בעצמי לאן נושבת הרוח” , תירצתי במבט מושפל, מתנצל. וכאילו הגלגל, נאטמו אזניו, מתגלגל לו כבר לא נינוח. ואני שומעת את קולות שקשוק הגלגלים,  מדמיינת לי חולות שטופי רוח, דלתות מתעופפות על צירן, וילונות יוצאים מהמסילה. ואותי, נאחזת בעמודי התווך.

רגליי מנסות להישאר מחוברות לקרקע, ידיי פרושות לצדדים. עיניי למעלה נשואות.

בתפילה. תפילה כנה ממעמקי הלב,  קולי עולה על קולות הרוח והגלגלים. “ריבונו של עולם, יהי חלקי עם הרוח מזיזה, נושבת, מניעה. מרעננת, מפיצה זרעים, מבשרת תקווה. 

משיב הרוח, אל תשיב פניי ריקם. את הרוח הקטנה שבתוכי תשיב, וברגעים של יובש- תשובב נפשי. ואם כשיגיעו מים עד נפש, ואם לא אמצא מנוח, ואם יגאו בי הגלים, ואפלט אליי חוף, תן לי שארגיש בתוכי את הרוח המנשבת בי ומכוחה אצמח”