השבוע נתמלא געגוע, זכרון וכאב עד כדי מנהגי אבלות על חורבן בתי מקדשנו ותפילה וייחול לבנין בית המקדש האחרון.
זכרון זה מצטרף לזכרונות נוספים, בתחילת פרשתנו אנו קוראים 'אלה הדברים אשר דבר משה אל בני ישראל בעבר הירדן בערבה מול סוף בין פראן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב', הצורך בהזכרת המקומות שהלכו בהם ישראל, כדי לרמוז על כל חטאותיהם של ישראל במשך המסע הארוך במדבר [רש"י].
הרמב"ן מסביר שהיתה בתוכחה זו כוונה מיוחדת דווקא לדור החדש לפני הכניסה לארץ: 'וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם כמה ימרוהו במדבר, וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במידת רחמים וזה להודיע חסדיו עמהם, ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם… שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ… כי הקב"ה רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו ית' סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו'.
אין מקום לשאלה האם יכנסו לארץ ישראל או לא, כמו שאין מקום לשאלה האם יבנה בית המקדש, ודאי שיכנסו ישראל לארץ וודאי שיבנה המקדש, אך תמיד צריך ללמוד מהעבר, מסיבות החורבן, מהנפילות במדבר, וזכרון זה הוא מגילוי רחמיו של הקב"ה וסבלנותו הרבה במשך ימי ההליכה במדבר ובמשך כל הדורות כולם, ללמדנו שהכניסה לארץ יש בה חסד ורחמים 'שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ… כי הקב"ה רחמן מלא רחמים'. מכל נפילה צמחנו והתקדמנו כמו שמכל חורבן בית מקדש צמחנו לקראת בנין בית המקדש האחרון שאין אחריו חורבן. כי כך דרכו של הקב"ה, מכל נפילה צומחת גדולה וישועה. כפי שביום חורבן הבית נולד משיח, ותשעה באב נקרא מועד.
ההסתכלות הינה כפולה ממבט אנושי, חורבן ונפילה, אך ממבט אלוקי החורבן והנפילות הם הנחת היסודות לבנין וצמיחה ובתווך הזכרון והגעגוע שלנו.
מנהגי האבלות וזכרון חורבן ירושלים הינם חיוניים ונחוצים לא רק על העבר אלא יותר על העתיד. האדמו"ר מסלונים זצ"ל [נתיבות שלום, במדבר, בין המצרים עמ' קצ]: 'המשמעות של האבלות על ביהמ"ק היא אי השלמה עם חורבנו ותשוקה לבניינו, שישראל אינם משלימים לרגע אחד עם זה שבית המקדש חרב ותמיד הם מעלים את זכרונו על לבם ומשתוקקים ומצפים מתי יבנה ביהמ"ק'. ■
