בפרשת אמור מובאת רשימה ארוכה של מומים שפוסלים את הכהן מלעבוד בבית המקדש. 142 סוגים של מומים מנה הרמב״ם שפוסלים את הכהן מלשמש בכהונה. חלק מהמומים האלו הם ׳מומים חולפים׳, מומים זמניים, שכאשר חולף המום והכהן חוזר להיות שלם בגופו, מותר לו לשוב ולעבוד במקדש. אין זה מוריד מכבודם של הכוהנים האלו.
יצחק אבינו היה בזקנתו עיוור, יעקב אבינו היה במשך תקופה מסוימת פגוע ברגלו (׳צולע על ירכו׳), משה רבנו היה ׳ערל שפתיים׳, וגדולים בישראל בכל הדורות, כולל תנאים ואמוראים, היו עיוורים ובעלי מומים אחרים, כל חייהם או חלק מהם, ולא ירד מכבודם מאומה.
חז״ל השתדלו לאפשר לכוהנים בעלי מום לעסוק במלאכות המותרות להם. חלק מהטיפול בטהרות בירושלים נעשה על ידי קבוצה של כוהנים חירשים, וכוהנים חיגרים (פגועים ברגליהם) היו משתתפים בתקיעת החצוצרות במעמד ׳הקהל׳. כוהנים אחרים בעלי מום היו אחראים להסיר את התולעים מהעצים שהיו מיועדים למערכה שעל המזבח, ועוד על זו הדרך. מצד שני הרגש הרחמן אינו יכול לעבור על כללים הלכתיים שקבע ריבון העולמים.
'בעלי מום', בלשון התקנית נקראים 'בעל מוגבלויות'. מוגבלות יכולה להיות גופנית, שכלית או נפשית. היא עלולה להיות קיימת מלידה או להיגרם בעקבות תאונה, אירוע או מחלה בכל שלב של החיים. בימינו משתדלים, בכפוף למגבלות תקציביות ואחרות, לסייע לאדם המוגבל ליטול חלק פעיל ומשמעותי בחברה, ונושא הנגישות ושוויון ההזדמנויות נשאו כנפיים. ובהחלט יש בכך משום תיקון העולם.
בתיאור של מתן תורה, חכמינו זיכרונם לברכה אומרים שבטלו כל הנכויות של כל הנכים, וכל בני ישראל קיבלו את התורה שלמים בגופם וברוחם – כולם ראו את כבוד ה', שמעו את קולו והתייצבו בתחתית ההר. בימות המשיח העולם ימשיך לנהוג כמנהגו – יהיו גם חולים ונכים שיהיה צורך לטפל בהם, אולם לעתיד לבוא באחרית הימים, יהיה העולם מתוקן לחלוטין וכל בני האדם יהיו שלמים בגופם. ■
