״לנתוש ולנתוץ…לבנות ולנטוע״
שמעתי מהרב אברהם רמר זצ״ל: ׳ירמיהו נחשב לנביא החורבן. כך הוגדר המנדט שלו בפרק הראשון של הספר, בשעת מינויו לתפקיד: ״לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע״. כלומר, נביא יכול לקבל את המינוי ׳לנתוץ ולהרוס׳ רק כשיחד עם זה הוא מקבל את המינוי לבנות ולנטוע. אין הריסה שלא על מנת לבנות משהו טוב יותר. ירמיהו מנבא על החורבן רק בגלל שהוא מנבא גם על הבנין. קל להחריב עולם ישן עדי יסוד, אבל ירמיהו לימד אותנו שהריסה בלי בניה טובה יותר – פסולה לחלוטין׳.
את השיעור הזה שמעתי ממנו בשנת תשמ״ד. גם עד אז היו דוגמאות רבות, אבל נזכרתי בו שוב בשנת תשס״ה, כשאחת הדוגמאות המוחשיות ביותר לרעיון הזה היתה תכנית הרס יישובי גוש קטיף. בצורה יוצאת דופן, כל גדולי ישראל לגווניהם התנגדו ל״תכנית ההתנתקות״, כולל מי שצידד ברעיון מסירת שטחים תמורת שלום. מדוע? כי היתה שם רק תכנית לחורבן, בריחה, הרס וגירוש, ללא מטרה של בנין, ללא שום תכנית חיובית. האם המחיר הכבד על ההרס ההוא, אותו אנחנו עדיין משלמים בדם בנינו, יזכיר לנו תמיד את המסר הזה מנבואת ירמיהו?
עוד על ה״פני מנחם״
כך סיפר לי הרב אהרל׳ה הראל, ראש ישיבת מוריה בשילה [את הסיפור המלא כתב בספרו ״חסידות הלכה למעשה״]: ״בימי נעורי, בלומדי בישיבת שעלבים, נרקמה בליבי תוכנית לעזוב את ספסל לימודי הישיבה התיכונית בסיום כיתה י׳, ולעבור לישיבה גבוהה, כדי ללמוד תורה בלבד, ללא מקצעות חול. בר״ח סיון של אותה שנה, הסתלק לבית עולמו סבי מורי הגה״ח ר׳ שלמה זאב גולינסקי זצ״ל. והנה, בימי השבעה, נתמזל מזלי להיות נוכח בשעה שה׳פני מנחם׳ זצ״ל הגיע לנחם את המשפחה. הוא עוד לא כיהן אז כאדמו״ר מגור, אלא כראש ישיבת שפת אמת, וידידות רבת שנים בינו לבין סבי, שהיה חברו הטוב ביותר של אחיו ה׳לב שמחה׳, הביאתו לנחמנו באבלנו. פניתי אליו להתייעץ מה עלי לעשות, האם להמשיך בלימודי החול ולסיים את הבגרות או שמא עדיף לעבור כבר כעת לישיבה גבוהה בה אלמד רק קודש. הייתי בטוח שהוא יחזקני ויאמצני, וחמוש בנשק זה אבוא לאבי ז״ל, שגדל בחצר גור, ותנא דמסייע כזה לא יוכל לדחות.
הוא ביקשני להתלוות אליו לביתו, כי ממהר הוא לפגישה עם אנשים אשר קבע עימם מראש. שמחתי כמובן, וכך אני, נער בן 16, התלוויתי לאחד מזקני הדור, בן שבעים לשיבה, זקן ויושב בישיבה. לאורך כל הדרך לביתו, הקשיב לי רב קשב בלי לומר מילה, למעט שאלות מנחות. הגענו לביתו. הוא נעמד, שעון קלות על מקלו, כיווץ גביני עיניו, וחשב. נדהמתי. כסבור הייתי שתשובתו מוכנה מראש, הייתכן ולא יתמוך בצעד כזה? והנה הוא חושב וחושב. ואז פתח עיניו הטובות והחכמות לרווחה, התבונן בי ואמר: ״מה נכון לך לעשות, אינני יודע בוודאות; אבל אני יכול לומר לך, שכמדומני סבא שלך, זכר צדיק לברכה, היה שמח אם לא היית מצער את הוריך, וממשיך עוד שנה אחת שם. סיים את המבחנים, ובעוד שנה תעבור לישיבה. ובכלל, הרי יש שם ישיבה גבוהה גם, לא כן? אני אסדר שאתה תלמד בישיבה הגבוהה, ורק אחה״צ תלמד קצת מקצועות חול. יהיה בסדר, בעזר ה׳, אל דאגה. אל תשכח לעדכן אותי, בבקשה״. (ממרחק של יותר משלושים שנה, ייתכן ואינני מדייק בכל שאמר).
ראיתי עליו את המתח – מצד אחד, מה יותר טוב מנער המבקש להתקדש, לנטוש את עולם החול ולחבוש את ספסלי בית המדרש? ומצד שני, הרי יש גם בדרך זו אמת מסוימת, ורק מפני צוק העיתים אנו נאלצים לחנך את צעירי הצאן שלא לעסוק בחול. למחרת, הגעתי לישיבה, ולהפתעתי הוזמנתי לחדרו של ראש ישיבת ההסדר, הרב מאיר שלזינגר. הוא ביקש להבין מי אני וכיצד אני קשור לראש ישיבת שפת אמת, שטרח להתקשר אליו מיידית ולבקש עלי ועבורי…
עשיתי כדבריו. חזרתי לישיבה לשנה אחת, ובשנה שלאחר מכן כבר עברתי ללמוד בישיבת מרכז הרב. בשבוע הראשון ללימודי הגעתי, בעצת קרוב משפחתי, לשיעור של הפני מנחם בישיבת שפת אמת. בסוף השיעור ניגשתי אליו, רציתי להציג את עצמי, אך הוא חסך זאת ממני – וואס הערצאך אהרון? שאל, משאיר אותי המום. עניתיו שאני בטוב ב״ה, ושזה עתה התחלתי ללמוד בישיבת מרכז הרב, כאן בירושלים. לעיני התלמידים שעמדו שם, החל לדבר בשבחו של הרב קוק זצ״ל, באריכות ובלבביות. סיפר לי כמה סיפורים על פגישותיו של אביו עימו, ומה שאמר לו אביו על הרב, ועוד״.
איך להסביר את אבלות החורבן?
פעם קראתי מגילת ״איכה״ באוניברסיטה העברית בהר הצופים, אל מול מקום המקדש. קשה היה שלא להתרגש בפסוק ״שועלים הלכו בו״, למשל. אחר הקריאה ישבתי עם הסטודנטים ללימוד באגדות החורבן, לשיחה על אובדן בית, ולמה חסר לנו מקדש היום. ישבנו בחוץ במרפסת גדולה הצופה על הר הבית, על העיר העתיקה ועל חלק ניכר מהעיר החדשה. חומת ירושלים היתה מוארת באור קסום ואי אפשר היה להתעלם מיופייה של העיר. ניכר היה משיחתם שמגילת איכה חדשה היא להם. בפתח הלימוד שאל אחד הסטודנטים: ׳אני לא מבין למה ההתרגשות בקריאת איכה בימינו, הרי עכשיו ירושלים שלנו, בנויה, יפה וגדולה׳. אמרתי שאענה על כך בהמשך. בתום הלימוד הצעתי להם: ׳כעת בואו נלך לכותל המערבי, זה סך הכל 20 דקות הליכה, יורדים לעמק ועולים. מי רוצה לבוא?׳ היה היסוס. אותו בחור אמר: ״איך 20 דקות? מה, דרך הערבים?״ אמרתי: ״למה לא?״ -״זה מסוכן״, הוא השיב. ״זה חלק מהתשובה לשאלה שלך בהתחלה, גם על כך אנחנו בוכים…״, אמרתי. ■
meirdorfman@gmail.com