במסכת נדרים (מ', א') מובא סיפור הזכור לכולנו מאז ילדותנו, מ'כה עשו חכמינו' או 'כה סיפרו גננותינו'… כך היא לשון התלמוד: מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו. ונכנס רבי עקיבא לבקרו ובשביל שכיבדו (=טאטא) וריבצו (=שטף) לפניו – חיה (=חזר לאיתנו, החלים). אמר לו: רבי, החייתני! יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים, כאילו שופך דמים. אגב, רש"י מעיר ומאיר על כך: מפני שבני אדם שנכנסים לבקרו עושים לו לחולה כל צרכיו, ובכך מחיים אותו.
במבט ראשון, הסיפור נראה כממחיש וכמדגים את התנהלותם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, מה שהמיט את האסון בו נספו, בין אם במגיפה ובין אם במלחמה. אך במחשבה נוספת, התהייה עולה כמעט מאליה: והלא מצוות ביקור חולים היא כה מתבקשת וטריוויאלית, וכיצד יתכן שתלמידי חכמים גדולים ודגולים לא יקיימו אותה?!
מו"ר הרב אלישע וישליצקי זצ"ל מציע זווית התבוננות חדשה ומרתקת, לפיה מחלת התלמיד לא היתה פיזית-גופנית, אלא קלקול מוסרי, כישלון פנימי, הידרדרות רוחנית! כיוון שכך, התלמידים האחרים נמנעו מלהתקרב אליו, חששו מ'הידבקות' במידותיו הגרועות ומהשפעתו המזיקה, הלא הוא הפרי הרקוב שעלול לגרום לריקבון בארגז כולו.
רבי עקיבא בחר לבקר אותו, לא רק במובן visit, ביקור בביתו, אלא במובן ביקורת מ-מום, זיהוי הנקודה הטובה, הנקייה והזכה באישיותו של התלמיד. בכך הוא 'טאטא' ו'שטף' את חדרי-ליבו ופנימיותו של תלמידו, שכבר חשב כי אין לו סיכוי להינצל ו"כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים" (על-פי ישעיהו נ"ג, ח'). אם נזכה לאמץ את דרכו של רבי עקיבא, לקפוץ ולבקר ולמצוא את נקודת-האור, הטוב והחיוב, הרי שנוכל להוסיף חיים – באלו החיים סביבנו! ■
הרב אשר כהן, ר"מ באולפנת צביה רחובות ומדרשת אורות אביטל,
יזם חינוכי ומנחה קבוצות
Ashercohen10@gmail.com
