01
אולי זה סימבולי שדווקא אישור תקנות יהודה ושומרון הוא שמאיים באופן דרמטי על שרידות הממשלה, אבל ידוע הוא שאין מקרה בחיים. הקב״ה מסובב את הכול ומגלה לנו בדרכו שלו את המציאות. והיא נזרקת לנו בפרצוף – מעבר לקו הירוק יש ציבור של חצי מיליון אנשים שבלי קשר לכל תהליך מדיני, יחס המדינה אליהם חייב לעבור שינוי. דרמטי.
לפני חמש שנים כאשר תקנות יהודה ושומרון הוארכו בפעם האחרונה, הן היו ידיעת צד לקונית בעמודים האחוריים בעיתונים, ממש ליד מודעות האבל. בתחנות הרדיו הן זכו לאזכור מינימלי, ובמהדורות החדשות בטלוויזיה בכלל לא טרחו לדבר עליהן. ככה זה שגרה של 55 שנה. אלא שבהרכב הקואליציוני הנוכחי כל חילוקי הדעות הופכים למשברים. לפני שנעסוק בעיקר המאמר, נגיד את המובן מאליו – 'הניסוי', כפי שהגדיר זאת ח״כ ניר אורבך, לשילוב המפלגות הערביות כחברות בממשלה לא צלח. המשמעות דרמטית, בטח בכל הנוגע לראשי מפלגות שהצהירו כי לא יישבו עם נתניהו ועם החרדים. אותם פוליטיקאים יצטרכו לחזור ולחשב מסלול מחדש בקמפיין הבחירות הבאות אם הם רוצים להיות חברים בקואליציה כל שהיא בעתיד.
02
חברי הכנסת של מרצ, בהם מוסי רז ויאיר גולן, הצביעו בעד הארכת תקנות יו״ש. הדבר נוגד את כל תפיסת עולמם שעיקרה הוא פינוי ההתנחלויות והיפרדות מלאה מהפלסטינים. מבחינתם האלטרנטיבה של ממשלת ימין-ימין גרועה יותר מהמשך הסטטוס קוו. דווקא דרכם ניתן להבין עד כמה המפלגות הערביות לא באמת משחקות תפקיד במשחק הפוליטי שמתנהל במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. היו כאלה שחשבו (אני הקטן ביניהם, לפחות בהתחלה) שאפשר לקיים את השילוב הזה במידה מסוימת ועם האיזונים הנכונים, זאת על אף שההנהגה הערבית רחוקה מאוד מהציבור שאותו היא מייצגת, אך מהר מאוד התבררה הטעות. בכוכבית נגיד שאולי כל העיסוק בנושא הוא רק רעשי רקע, וכל המטרה של הצד השמאלי היא לגרום לצד הימני של המפה לפרק את הממשלה, ובכך להכתיר לפחות לתקופת המעבר את יאיר לפיד לראש הממשלה בפועל.
03
עד כאן פוליטיקה, כעת לתוכן: מדינת ישראל לא קבעה את גבולותיה כבר 55 שנה. המחלוקת בעם ישראל סביב שאלת ההתיישבות ביהודה ובשומרון ממשיכה גם לדורות הבאים. בהתיישבות לא שוקדים על השמרים וממשיכים קדימה בתנועה על מנת להעמיק שורש וליצור מציאות בשטח, מנגד בשמאל מנסים לעכב בכלים משפטיים את ההתקדמות ולהשפיע על דעת הקהל. בין היתר מזכירים כל הזמן את הדו לאומיות שחלילה תגיע אליה מדינת ישראל. אבל בתווך יש מציאות, ויש כחצי מיליון בני אדם שמשרתים בצבא, משלמים מיסים ומשתלבים בכל חובות המדינה, לעיתים אף יותר ממגזרים אחרים, אך למרות זאת הם לא מקבלים את הזכויות המגיעות להם, לפחות עד שעתיד ההתיישבות יוכרע בדרך כזו או אחרת. לאנשים הללו (גילוי נאות אני חלק מהם) מגיעות זכויות שוות כמו לכל אחד אחר במדינה. התקנות הללו צריכות להיות קבועות בחוק, ואם לא אז מוארכות אחת לעשרות שנים. וזאת גם בנוגע לתשתיות כמו חשמל ומים שבמקומות מסוימים נאלצים להיאבק עליהם, לשירותים של מוסדות המדינה כמו דואר (שמגיע לפי שבשבת הרוח לבקעת הירדן), לחברות שמחליטות על דעת עצמן שלא להוציא שליחים מעבר לקו הירוק, לבנקים שלא מוכנים לתת משכנתאות, לחברות ביטוח שמעקמות פרצוף ועוד ועוד. בהיעדר תהליך מדיני וגבולות ברורים צריך להבין שיש כאן אזרחים של מדינת ישראל. הם חלק ממנה. חלקם הקריב עבורה את היקר לו מכל ומגיע לו את המינימום בחזרה.
בתמונה: חברי הכנסת של הליכוד בהצבעה על תקנות יו"ש
