בשבת האחרונה לא זכיתי ללכת לכותל, אך זכיתי להתפלל ולכוון את ליבי לכותל מאתיופיה הרחוקה יחד עם קהילת היהודים שנשארו באתיופיה. לכבוד חג הסיגד התארגנה משלחת של חברים יקרים לאתיופיה, לפגוש את הקהילה היהודית, שארית הפליטה שנשארה בעיקר בגונדר ובאדיס אבבה.
אני כותב מילים אלו מהעיר גונדר, עיר של כ-200,000 תושבים בצפון אתיופיה הבנויה על רכס הרים שגובהם 2,500 עד 3,500 מטר ויותר, מעל פני הים. מזג האוויר קריר ונעים. עכשיו מתחיל כאן הקיץ וגשמים פוקדים את האזור מפעם לפעם. טוסו כשעה דרומה ותגיעו לאגם טאנה, מקור הנילוס הכחול שזורם מכאן עד לדלתא של מצרים, ליד אלכסנדרייה. זהו עורק החיים העיקרי לחקלאות באפריקה, רק שהבריטים בדרכם הרשעית אסרו בחוק על האתיופים לשאוב מים מהנילוס וגזרו גזרת מוות על החקלאות האתיופית. כל זה כי האתיופים לא הסכימו להיכנע לבריטים ולהפוך לעוד קולוניה של נתינים, כפי שעשו בכל אסיה ואפריקה וכמובן בארץ ישראל.
בכל אלפיים שנות הגלות, היהודים באתיופיה שילמו בחייהם על הגזרות והרעב. ברעב שפרץ כאן לפני כמאתיים שנה שילמו היהודים מחיר דמים. שליש מבני הקהילה נפטרו ועוד שליש נאנסו להתנצר. כחמישים אלף עולים מאתיופיה הגיעו עד היום לישראל. נותרו כאן כעשרת אלפי יהודים, רובם שרידים של ההתבוללות הכפויה חלקי משפחות של ניצולים קורבנות של פוגרומים שלא פסחו עליהם.
התרגשנו לפגוש בבית הכנסת, ביום חול בגונדר כאלף איש ואישה מתפללים שחרית בהפרדה מלאה בשפת הגעז העתיקה בתרגום רציף לעברית. חלקם מדברים כבר עברית. רובם לומדים עברית ויהדות. מדהים לראות את מעמד הוצאת ספר התורה שגורם לכולנו וגם להם להתרגש עד דמעות. דגלי ישראל מתנופפים ברוח שירת 'התקוה' המתנוססת על קירות בית הכנסת ובלבבות. "לשנה הבאה בירושלים" זועקים השלטים והעיניים שלהם בוכות ומחכות בכיליון.
תושבי מדינת אתיופיה הענקית לבביים ומקבלי פנים. אוהבים מאוד את עם ישראל. 110 מליון, רובם נוצרים חבשים, שמאמינים שהם צאצאים של שלמה המלך ומלכת שבא. הם עוצרים אותנו ברחוב להדגיש שאנו אחים בני סולומון. או לפחות בני דודים. כשהם שומעים שאנו מירושלים הם מתרגשים מאוד. תמיד יגידו לנו שלום בעברית במבטא מקומי.
בשבת הם אינם קוטפים פירות מעצי הקפה הידועים בעולם, וכנוצרים חבשים שומרים עוד סייגים שמקורם ביהדות. היהודים האתיופים, שרובם קורבנות של התבוללות כפויה, משתדלים מאוד לקיים מצוות ולהתפלל בערגה לארץ ישראל.
אתיופיה נתקעה בזמן. היא מתנהלת כמו לפני עשרות ומאות שנים. פערים עצומים וחוסר בתעסוקה. היהודים שעלו לארץ עשו בתוך ימים ספורים קפיצה מטאורית מעולם עתיק שרובו חקלאות, ללא חשמל ללא מים, ללא פירות וירקות מגוונים. רובם גרים כאן באתיופיה בחושות של גיזרי ובוץ מצופות לעיתים ביריעות ניילון או פח מגולוון ממש כפחונים של מעברה. היהודים שעלו מכאן לארץ חוו שינוי תרבותי וחברתי שגרם לרובם משבר. מי שנקלטו במוסדות החינוך של החמ"ד זכו ליחס מכבד ולגשר של חום ואהבה לעולם הקסום של היהדות הלאומית.
פגשנו כאן את הרב מנחם ולדמן, האחראי לתוכניות הלימוד והגיור המקומי של היהודים המתבוללים. הוא סיפר לנו על הקשיים של הקהילה ועל העוני הנורא, העמוק יותר מהעוני שסובלים ממנו רוב תושבי אתיופיה, ועל הכיסופים לירושלים של בני הגלות המיוחסת לשבט דן. הרב ולדמן פועל כאן למען הנוער והילדים הרכים ומספק להם לימודי יהדות רצופים וארוחה חמה מדי יום ביומו כדי להתמודד עם חוסר התזונה ועם חוסר ההשכלה.
התפללנו איתם יחד באמונה שיזכו עלייה לארץ ישראל והתחלנו בסיכום המסע המחכים שלנו למדינת אתיופיה, לשעבר חבש. הפרדה הייתה קשה וכואבת. אני מקווה שבע"ה יימצא המסלול הנכון לגייר את המתבוללים החפצים בכך ולהעלות את שומרי מצוות היהדות.
עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים בדרך לירושלים.
איחוליי לשבת שלום מהגולה הדוויה לכל אחינו היהודים באשר הם. יהי רצון שמקבץ נידחי ישראל יסייע לנו ולהם לעשות הטוב והישר.
בינתים שלוחה ברכת שלום מגונדר. עוד מעט אנו יוצאים בדרך לאדיס אבבה. ומשם לישראל בשעה טובה.
שבת שלום. עמאסגאנהלו. (תודה רבה)
שבת שלום מאדיס אבבה.
