האישה החזקה בחברה קדישא
"לא הפכתי למנכ"לית ביום אחד. צמחתי מלמטה. זאת בעיניי אחת הדרכים הנכונות יותר להכניס נשים לתפקידים בכירים. לא שאי אפשר להצניח נשים מלמעלה, אבל אני הגעתי מהשטח, אם אפשר לקרוא לזה ככה. אני בתחום הקבורה כבר 32 שנה. התחלתי בעבודת קיץ בהעתקת מפות עוד לפני השירות הלאומי. משם לאט-לאט התקדמתי, וזו הייתה בעיקר עבודה צדדית עד שהבנתי שזאת השליחות שלי ושם המקום שלי".
ההתמודדות היום-יומית עם המוות
"מה שנותן לי כוח הוא הידיעה שאני נמצאת שם ויכולה להשפיע ולעזור למשפחות במה שקורה ברגעים הקשים ביותר. אני כמובן לא יכולה להחליט אם אדם יחיה או ימות, אבל אני יכולה לסייע למשפחה ולהקל עליה את הפרדה. כשמגיעים למשימה קשה מתוך תחושת השליחות הזאת מקבלים כוח להתמודד. זה לא הופך את המשימה לקלה, אבל כן מעניק כוחות".
בתי עלמין אזרחיים
"יש סטיגמה על בתי הקברות היהודיים שהם מקובעים מאוד ולא נותנים למשפחות מקום ליצוק את התוכן שלהם לתוך טקס הקבורה בגלל שמדובר בטקס דתי. אבל המציאות שונה מאוד. יש הרבה מאוד דברים שמותרים לפי ההלכה, אלא שהציבור לא יודע את זה. לדוגמה שירים בלוויה. אנשים חושבים שביהדות אסור ניגון מוזיקה במסע לוויה, אבל זה לא נכון. למשל, בלוויה של הרב חנן פורת ניגנו, וגם בלוויה של מוטי זיסר, שאצלו אפילו שרה מקהלה.
"מדובר בדברים שאנשים דתיים יודעים שההלכה מתירה, ואנחנו יודעים להכניס אותם במקומות הנכונים. אם נחזור רגע למוזיקה בלוויה, זה לא שנשמיע מוזיקת טרנס בלוויה, אבל מוזיקה שמתאימה לאירוע בהחלט יכולה להיות. אלו דברים שהציבור החילוני לא חושב שמותרים. ההלכה נותנת מסגרת של כללים, ובתוכה יש המון גמישות".
המחסור בשטחי קבורה
"יש מחסור בשטחי קבורה בתוך המטרופולינים, כלומר בערים הגדולות יש בעיה, ושם באמת קשה למצוא שטח לקבורה. אבל ברגע שיוצאים מהמטרופולין יש לא מעט שטחים שאפשר לקבור בהם. נכון, זה מצריך לנסוע חצי שעה מהעיר, אבל זה הפתרון שקיים על השולחן, והוא אכן יפתור את הבעיה.
"בעבודה שעשו בעבורנו לפני כמה שנים התברר שבשביל לקבור את כל מתי ישראל בשלושים השנים הקרובות צריך שטח שאינו גדול יותר משטחם של מגרשי הגולף בקיסריה. אני לא מדברת על קבורה בקומות ודברים בסגנון אלא על קבורת שדה בטכנולוגיות מודרניות שיאפשרו קבורה צפופה יותר. חייבים לקבל את העובדה שככה אנחנו צריכים להתנהל מעכשיו והלאה. קבורה צפופה יותר במרחק של חצי שעה ממרכזי הערים".
תוכנית ההכשרה לעובדי קבורה
"בשנים האחרונות יזמנו בפורום חברות הקדישא שורה של מהלכים שנועדו לשפר ככל האפשר את התפקוד של המערכים האלה. זה מתחיל קודם כול בתוכנית הכשרה לעובדי קבורה בשיתוף פעולה עם המרכז לשירותי דת. אנחנו נמצאים עכשיו במחזור העשירי. התוכנית עוסקת בכל ההיבטים של עובדי הקבורה: נושאים מנהליים, נושאים הלכתיים, נושאים רגשיים, הכול. צריך ללמוד איך להכיל את המשפחות המתאבלות כדי שלא נטעה בשעות הקשות שלהם. אבל מדובר בהרבה מעבר לזה. עובדי הקבורה נמצאים כל הזמן בסביבה טעונה מאוד מבחינה רגשית, והם צריכים כלים כדי להצליח להתמודד עם זה בעצמם".
היחס הציבורי לחברה קדישא
"אחד היעדים המרכזיים שלי. התדמית השלילית של החברות קדישא לא מוצדקת. אנשים לא מכירים את עבודת הקודש של אותם עובדים מסורים. מדובר באנשים מדהימים שעוסקים במלאכה הקשה ביותר שרק אפשר, שאף אחד אחר לא רוצה לעשות. החלום שלי הוא שכמו שאומרים על אחיות שהן רחמניות ועל רופאים שהם מסורים, ככה אני רוצה שיגידו על עובדי הקבורה שהם עושים עבודת קודש. זה לא שינוי שקורה ביום אחד אלא צעד-צעד, בכל פעם אנחנו מתקדמים עוד קצת".
אשת השנה של ארגון אמונה
"כשהתקשרו אליי להודיע לי שזכיתי בתואר הופתעתי לחלוטין. לא ציפיתי לזה בכלל. זאת הרגשה נהדרת. המשמעות האמיתית של הפרס הזה בעיניי היא שמישהו מעריך את מה שאני עושה. זה לא מובן מאליו. אין הרבה אנשים שמעריכים ככה את מה שהם עושים בעודם בחיים. אני מניחה שחלק מהסיבה להוקרה הזאת הוא שאני אישה בכירה בתחום שירותי הדת, משהו שלא ממש קיים".
פמיניזם
"אין ספק שחל שינוי בשנים האחרונות, ולארגונים כמו אמונה יש חלק חשוב בכך. עם זה, ואמרתי זאת גם בנאום הזכייה, מעולם לא קמתי בבוקר ואמרתי שאני רוצה לנפץ את תקרת הזכוכית או משהו בסגנון. זאת לא הייתה התודעה שלי או המטרה הראשונית שלי. באתי לעשות את העבודה שלי הכי טוב שרק אפשר. ככה התקדמתי צעד אחר צעד. הייתי המזכירה של הארגון, והיום אני עומדת בראשו.
"הצעדים והחלומות הרבה יותר מקצועיים מאג'נדה פמיניסטית. אני לא מתכחשת לכך שבסופו של דבר אני מנכ"לית הפורום, וזה לא מובן מאליו, ואני ערה לחלוטין לאמירה הפמיניסטית שיש בזה ושמחה שזה קרה ושזכיתי. אבל לא הגעתי מהמקום הפמיניסטי אלא מהמקום המקצועי".
