עניין של נקודת מבט

 גם לא היה ויכוח על שהולכים לכבוש במלחמה ארץ נושבת ושיש שם ערים מבוצרות ואנשי מלחמה. השאלה היא איך מעמידים את העובדות האלו מול התמונה הכללית הניבטת מהמציאות הכללית. השאלה היא מה העיקר ומה הטפל.
אפשר לדמות את זה לגידול משפחה גדולה. אין ויכוח על שגידול משפחה גדולה דורש מאמץ פיזי וכלכלי ורגשי וגופני במהלך הרבה שנים. וגם אין ויכוח על שבסך הגדול מדובר בהרבה נחת ושמחה. אולם יש ציבור שלא מכיר מקרוב משפחות גדולות, והוא משקיף עליהן מרחוק ומצליח לראות רק את הקושי, את המאמץ ואת הוויתורים הנדרשים. אבל מי שמרכיב משקפיים אחרים, רחוקי רואי, מקבל תמונת נוף יפהפייה של מרחבים ונופים אין-סופיים. הכול מתחיל ונגמר בנקודת המבט. מה נחשב בעינינו לדבר גדול שכדאי לעמול עליו ומה פחות.
המרגלים הפכו את היוצרות: הם יכלו לזמר את שבחי ארץ ישראל הטובה, שהיא ארץ זבת חלב ודבש. אבל זה נדחק לגמרי לשוליים. מה שקיבל האדרה היה האויבים שממתינים מסביב לכלותנו.
ועם ישראל נרגנים. "ותרגנו באוהליכם". ריגון הוא חלק מאיסור לשון הרע. אומנם אין הנרגן בא לחדש דברים או להוסיף עובדות שאינן ידועות; הוא חוזר על דברים ידועים, אבל המנגינה היא שמשנה את הכול. הצבעים שהנרגן צובע בהם את המציאות האובייקטיבית הופכים את הדברים לאיסור לשון הרע, לנרגנות.
ההגדרה של שלמה המלך בספר משלי מתאימה בדיוק לדברים האלו: "דברי נרגן כמתלהמים, והמה יורדים חדרי בטן". הנרגן בלשונו מציג את עצמו כאילו הוא שמקבל מהלומות אף שלמעשה העובדות הפוכות. וכך הוא מצליח להטמיע את הדברים בגוף ובנשמה של האחר. והדברים כביכול נכנסים לבטנו, והוא עצמו חווה את כאבי הבטן של חברו על מהלומות שלא היו.
למדנו דבר או שניים על משפחתנו בבית המדרש של מיס קורונה. מי שזכה למשפחה גדולה, ובייחוד אם ילדיו קטנים וקירות ביתו צרים מלהכיל כמה שיעורי זום גם יחד, קיבל מנה גדושה של משפחתיות בבישול מהיר. ללא תבלינים. וזה בפירוש מורכב. לא קיבלנו הכנה לשינוי הדרסטי שחל בכל קווי הרציפות של חיינו. אבל אם נרכיב משקפיים ורודים ונרחיק מבט, נבין שתרכיז האושר בא לפתחנו, והינה כולנו יחד, ולעולם לא יאמר אדם "צר לי המקום" כשהאהבה מבעבעת והמבט מדויק. תודה לך, מיס קורונה. אנחנו לא נרגנים. אנחנו דווקא גדלים.