לפני כמה זמן חבר טוב שלי שבר את הרגל, והודעתי לו שאני אגיע לישון לידו בלילה בבית החולים. בשעה שתיים בלילה הצטרף אלינו חבר נוסף שהגיע מהרצאה שהעביר בדרום הארץ. לחבר שהגיע יש 9 ילדים, הגדול שבהם בן 14. תוך כדי השיחה בינינו שאלתי את החבר האב לתשעה "אחי, מתי בפעם האחרונה סיפרת סיפור לילד שלך לפני השינה?" והוא ענה לי בלי לחשוב פעמיים: "אין לי זמן לשטויות האלה". הסתכלתי עליו בעצב רב ואמרתי לו: "אח שלי, אתה מפספס את החיים".
הרבה פעמים אני מרגיש לעיתים גם על עצמי שאנחנו יכולים להיסחף במרוץ החיים ולפספס את החיים עצמם. לקום לעבודה בבוקר (כולנו צריכים לעבוד כדי לפרנס את משפחותינו)
לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה, לא לראות את האישה, לא לראות את הילדים, ואז להתפלא שהילדים לא סופרים אותנו בחיים שלהם או להתפלא שאנחנו מאבדים את החיבור בקשר הזוגי שלנו.
בתקופה האחרונה אני מרגיש שבורא עולם זרק אותנו הביתה. אין בריחות לחו"ל, תתמודדו ותחיו עם המשפחות שלכם. בהתחלת הקורונה זה היה ממש קיצוני, ממש לא יכולנו לצאת מהבית. זה מקרי? לדעתי ממש לא.
הדברים שלי יכולים קצת לדכא, אבל לא זאת כוונתי. כולנו, בקצת רצון, נוכל לעשות את השינוי ולהפוך את חיינו מאושרים ומלאים.
לא מזמן הגיע אליי איש עסקים מצליח מאוד, אב לארבעה, וסיפר לי בעצב שכל יום הוא חוזר מהעבודה בשתים עשרה או באחת בלילה ולא רואה את הילדים. הוא ממש איבד את הקשר איתם, שלא נדבר על הקשר עם אשתו, שכבר לא קיים בכלל.
הוא שאל אם הוא יכול עוד לתקן משהו אחרי שהכל נראה לו הרוס. שאלתי אותו: "אם היו מציאים לך עכשיו עסקה של 100 מיליון דולר והיו אומרים לך שאין סיכוי כמעט שהעסקה תצא אל הפועל אלא אם כן אתה מאמין שהיא יכולה להצליח, רוצה באמת שהיא תצליח ותכין תוכנית עסקית מפורטת כיצד העסקה תצליח. מה תעשה?"
הוא הסתכלבי בעיניים בורקות ואמר: "הייתי רץ על העסקה הזאת בכל הכוח". אמרתי לו: "העסקה היא המשפחה שלך. תאמין שאתה יכולח לתקן, תרצה באמת לתקן ותבנה תוכנית איך התיקון המשפחתי יקרה".
בלילה הוא שלח לי את ההודעה הזאת: "נכנסתי עכשיו הביתה אחרי יום עבודה ארוך וראיתי על המיטה שלי את המכתב שכתב הילד שלי הקטן בן השמונה: 'אבא, אני אוהב אותך ומאוד רוצה שנהיה יותר בקשר'". חשבתי לעצמי: הבחור עוד לא עשה כלום, הוא רק רצה בליבו שיהיה שינוי, וזה כבר השפיע.
חשוב גם לא להיות תקועים בעבר ובמלחמות אין-סופיות, פשוט לשחרר. יש שכנים שרבים על מטר בגינה שלושים שנה. שלושים שנה הם זורקים לפח במריבות בכעס ובשנאה
למרות כל הדברים שמסיחים את דעתנו חשוב שנדע בחיים מה חשוב באמת, מה אמצעי ומה מטרה. לדוגמה, עבודה היא אמצעי להתפרנס, לא מטרה. כמו שכתבתי, לחיות את הקשר עם הילדים שלנו, להקשיב להם באמת, להיות איתם גם כשהם נמצאים בטוב ובהצלחה וגם כשהם נופלים (עימו אנוכי בצרה).
אוסיף סיפור שקרה לי עם בני כדי לחדד את הנקודה: כשהבן שלי סיים את הישיבה התיכונית היה מנהג בישיבה שהשבת האחרונה בישיבה מיועדת לתלמידי השמינית והוריהם, והם גם נהגו להזמין את האבות כבר ביום חמישי בצוהריים. האמת היא שלא ידעתי למה אני מגיע, ואני מעריך שגם שאר האבות.
בשעה 18:00 קיבלנו תדריך: אין רכבים (הציוד יגיע אליכם לשטח), סוגרים את הסמארטפונים (חלק מהאבות כמעט הפסיקו לנשום). כל אב לוקח את בנו, ואתם אמורים להגיע בנחת לנקודה מסוימת במדבר בתוך שעתיים. מי שרצה קיבל דפי הנחיה שעזרו לו לחדד את השיחה, ומי שלא רצה זרם עם בנו בשיחה חופשית.
כשהגענו למקום המפגש חיכו לנו התיקים, שקי השינה ושאר הציוד. התפללנו במקום. לאבות חילקו מזרנים (מה לעשות, עברנו את הגיל). במקום חילקו גם כלי בישול ותבלינים, וכל אב ובנו יצאו ברגל לשטח למקום מבודד ושקט שהם בחרו לעצמם.
זה היה בית מלון של מליון כוכבים. הכנו ארוחת ערב טעימה מאוד ביחד. תוך כדי הארוחה שם מתחת למליוני הכוכבים שבשמיים חשבתי לעצמי כל הזמן: איך אני מגיע לדיבור עמוק עם הבן שלי?
מעבר לכך שקשה להגיע לדיבור עמוק עם ילדים בגיל הזה הבן שלי אפילו פחות מכולם אוהב לדבר. עוד מעט נלך לישון, ואני אפספס את הזדמנות חיי. ואז צץ במוחי רעיון מדהים. אשתי כנה ואני יודעים שהבן שלנו מעשן כבר מכיתה ט' או י', ומעולם לא הערנו לו או דיברנו איתו על זה, פשוט התעלמנו (סוד עצימת העיניים). ואז הסתכלתי על בני שם בשטח במבט אוהב ואמרתי לו: "בן, תדליק לי סיגריה". הוא הסתכל עליי בתדהמה ושאל: "מה אמרת, אבא?" "ביקשתי שתדליק לי סיגריה. תדליק לי סיגריה, תדליק גם לך, ואולי נדבר קצת".
הבן שלי חייך חיוך גדול, הדליק לי סיגריה, הדליק אחת גם לעצמו והתחיל לדבר. ואו, כמה מילים היו שם, כמה עומק, כמה חיבור היה בלילה הזה. כשסיימנו קיפלנו את הארוחה, פרשנו מחצלת ונשכבנו לישון. סתם ככה אב ובן אוהבים, מלאים ומחוברים. הסתכלתי במדורות הקטנות ובפנסים שבצבצו סביבנו, הסתכלתי על השמיים, הודיתי לבורא עולם על כל הטוב שהוא מרעיף עלינו. טוב טבעי מלא בחיבור ובאהבה פשוטה של אב ובנו.
לחיות את הזוגיות שלנו, להקשיב זה לזה, להיות ביחד לא רק באירועים ש'חייבים' לעשות כי צריך. לפני כמה זמן סיפרתי לחבר שאישתי ואני לקחנו היום יום חופש מהעבודה וטיילנו בתל אביב. החבר שאל: "לכבוד מה יצאתם, יום הולדת? יום נישואין?" עניתי לו: "לא, סתם לכבוד זה שאנחנו אוהבים".
ואני אומר לכולנו: בואו נחזק את אהבתנו בלי תירוצים וסיבות. לפעמים להתחיל את הבוקר בבית קפה ביחד. לפעמים לצאת לצימר ליומיים-שלושה. לפעמים לקנות מתנה בסתם יום של חול. כל אחד ואחת מכם יכול להוסיף רעיונות כיד הדמיון הטובה עליכם. כי אם לא תעשו את זה, תיזכרו בעוד עשרים שלושים וארבעים שנה, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.
חשוב גם לא להיות תקועים בעבר ובמלחמות אין-סופיות, פשוט לשחרר. יש שכנים שרבים על מטר בגינה שלושים שנה. שלושים שנה הם זורקים לפח במריבות בכעס ובשנאה. יש לי חבר שניהל חברה גדולה והצליח מאוד מבחינה עסקית. יום אחד הוא נכנס למשרדי. שאלתי אותו: "לא ראית אותך השבוע, איפה היית?" הוא סיפר שהוא היה עם אשתו בסקי בשווייץ. אמרתי לו: "איזה חיים יש לכם אתם, לפני חודש הייתם בטיול מוזאונים בפריז, עכשיו הייתם בסקי בשווייץ, חיים-חיים יש לכם". הוא אמר: "אין לנו חיים". שאלתי: "למה אתה מתכוון?" והוא סיפר שהם כבר בני 43 ואין להם ילדים.
שאלתי אותו: "מה ניסיתם לעשות?" הוא סיפר: "אשתי ניסתה להיכנס להיריון כבר שמונה פעמים, ומעולם לא הצליחה לעבור את החודש השלישי. אמרו לנו שאם היא תנסה עוד פעם היא מסכנת את חייה, אז לקחנו פונדקאית, וגם הפונדקאית הפילה". בלי לחשוב פעמיים שאלתי אותו אם הוא רוצה להתקשר לאשתו ולשאול אותה אם היא רוצה לפגוש איזה רב שאני מאוד קשור אליו והוא חזק מאוד בעצות ובברכות בנושא ילודה. הוא ענה מייד שאם הוא מתקשר לאשתו, לא רק שהיא לא תסכים לפגוש שום רב אלא היא תגיד לו לא לפגוש אותי יותר בחיים. אמרתי לו: "אני מכיר את אשתך, ואתה צודק. אז אני מתקשר לרב, ואם הוא נמצא בירושלים, אתה ואני נוסעים אליו". הוא אמר: "אני לא נוסע לשום רב". אמרתי לו: "בשבילי אתה מוכן?" "בשבילך כן".
התקשרתי לרב, והרב אכן היה בירושלים. נסענו לרב. כשהגענו אליו הוא שאל את חברי במאור פנים אם הוא רוצה לשבת איתו לבד, וחברי, שגם כך הרגיש שגררתי אותו לרב, ענה לו שהוא לא יושב עם רבנים לבד. התיישבנו שנינו אצל הרב, והרב התחיל לתחקר אותו כמה שנים הם נשואים ואילו תהליכים עברו כדי לנסות להוליד ילדים. חברי שיתף אותו בהכול, כולל זה שהם ניסו להשתמש באם פונדקאית וגם ניסיון זה לא הצליח. והוא הוסיף שלא היה לו נעים להגיד לי, אבל הם לקחו אם פונדקאית שנייה, וגם זה לא הצליח.
הרב הסתכל בו במבט מעמיק ואמר לו: "לפי מה שאתה מספר לא נראה לי שהבעיה רק רפואית. האם יש מישהו במשפחה שאתה לא מדבר איתו?" הייתי בהלם מוחלט. לא הבנתי מאיפה הגיעה השאלה הזאת. חברי ענה מייד: "כן, אני לא מדבר עם אבא ואימא שלי כבר 16 שנה". הרב אמר לו: "היום יום חמישי. מחר בבוקר, ביום שישי, אתה נוסע להורים שלך, שותה איתם כוס קפה, מחבק ומנשק אותם, ובאותו רגע נגמר הריב ביניכם". הוא ענה לרב שאין מצב שהוא יעשה את זה. הרב אמר לו שזו בחירה שלו, והוא יחליט אם אין מצב או יש מצב.
כמעט שנתיים שלא היינו בקשר. שמעתי שנולדו לו ילדים, אבל לא היו ברור לי כמה ואם יש קשר לפגישה עם הרב ולתהליך הפיוס שהוא עשה עם הוריו. בשלב מסוים החבר התקשר ואמר שהוא מעוניין להיפגש איתי במשרד. קבענו פגישה למוחרת. כשנפגשנו, לפני שדיברנו, הוא הוציא תמונה מדהימה של שלושה תינוקות יפים ומקסימים בני שנתיים ואמר לי: "אתה זוכר את הפגישה עם הרב? למוחרת נפגשתי עם הוריי, התפייסנו, שתינו קפה ביחד, ומאז חיינו התמלאו בשמחה ואושר".
בכל פעם שהחבר מעלה תמונות של הילדים בפייסבוק אני עושה לו לייק גדול. על הכוח שהיה לו להתפייס אחרי כל כך הרבה שנים ואיזה אושר גרמה לו ההתפייסות הזו.
כן, החיים שלנו קצרים. אנחנו חיים בסך הכול כ-30,000 יום, וכל יום שאנחנו מבזבזים על כעס, שנאה, קנאה ועוד רגשות שליליים הוא יום שמתפספס. כל יום שאנחנו ממלאים באהבה, בשמחה ובנתינה הוא יום מלא, שבו אנחנו מוודאים שלא נפספס את החיים שלנו.
