בד בבד עם התפילות לשלום הפצועים והאבל הכבד על ההרוגים במירון, מתחילות לצוף השאלות: כיצד דווקא במאורע קדוש מעין זה מתרחש אסון כה נורא? מה עם 'בר יוחאי נמשחת אשריך' ו'אמרתם כל לחי רבי שמעון בר יוחאי'?
התשובה נעוצה בהבנה בוגרת יותר של המושג 'השגחה אלוקית'. לצערנו, האסון במירון אינו הפעם הראשונה (וחלילה עלול להיות גם לא הפעם האחרונה) שבה מעמד קדוש מסתיים באסון. קדושה אינה תעודת ביטוח מאסונות. הסיבה שבגללה אנו מקיימים מצוות או עושים מעשים טובים איננה בגלל הבטחה ודאית לכך שחיינו בעולם הזה יהפכו להיות טובים יותר כאן ועכשיו (אף שפעמים רבות כך אכן מתרחש), אלא פשוט מפני שזהו הדבר הנכון לעשות מצד האמת הנצחית. בהתאם לזאת עשיית מעשה טוב אינה פוטרת מהתחשבות בחוקי הבטיחות של הממד הארצי. ההבטחות שנכתבו בתורה כתגמול למעשים טובים, כדוגמת 'למען יאריכון ימיך' יש להבינן במשמעות העמוקה כחיבור לחיי הנצח, כפי שדורשים זאת חז"ל: "ליום שכולו ארוך". על מנת שהיום שכולו ארוך יתבטא גם בעולם הזה יש להתנהל בהתאם לחוקי הטבע שבהם יצר ה' את עולמו: בטיחות, הערכת סיכונים, ראיית המכלול של כל הגורמים; או במילה אחת: ממלכתיות.
התקופה שלנו היא תקופה מובהקת לטיפוח אישיות שעושה דברים לשם שמיים מתוך שיקול דעת ארצי. כך גם היה בימי הקורונה שפגעה ללא הבחנה בין דת, לאום והתנהגות מוסרית ויצאנו ממנה מתוך הכוח שנתן הקב"ה לרופאים לרפא ולחסן; וכך באסון מירון. הפקת הלקחים לאחר האסון אינה אמורה להביא להזיות אודות רמזי גימטריות על מספרי ההרוגים, חשבונות מיסטיים מדוע התרחש האסון, האשמות לא מבוססות מתוך סערת רגשות, או דרישה לביטול האירוע הטוב שלעצמו – אלא חשבון נפש עמוק כיצד לנהל אותו בעתיד באופן ראוי יותר, מתוך שיקול דעת ותבונה.
אורו של רשב"י ימשיך להאיר בעולם גם אחרי ל"ג בעומר תשפ"א. תפקידנו לדאוג לכך שהאור הזה יופיע ללא צללים.
הרע יעבור.
הטוב יתגבר.
בעזרת ה'
