המילה פתק מזכירה לי משום מה את ימי בית הספר. המורה הייתה שולחת פתק להורים, בדרך כלל על התנהגות שלילית ולעיתים רחוקות גם על התנהגות חיובית, או אבא ואימא היו כותבים פתק למורה, מה שנקרא בלשון העם פתק גיבוי: פעם על אי-הכנת שיעורי בית, פעם על איחור או על היעדרות ופעמים על יציאה מוקדמת מהמסגרת החינוכית.
יש מוסכמה לא כתובה בין ההורים לילדים, שעל ההורים לגבות כדי שיוצא חלציהם לא ייפגעו, לא ייענשו. סוג של הגנת יתר או הסכמה שבשתיקה, עצימת עיניים, וכל הצדדים מרוצים.
והינה הגיע ליל הושענא רבה, ובחלל האוויר נשמעו ברכות "פתקא טבא", כי בלילה זה נחתמים לדין כל מי שלא נחתמו בראש השנה או ביום הכיפורים: ליל הושענא רבה הוא סיום דינו של העולם, כפי שמופיע בזהר הקדוש: "ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא (סיום דינו של העולם) ופתקין נפקין מבי מלכא (פתקים יוצאים מבית המלך) וגבורין מתערין ומסתיימי בהאי יומא (וגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום הזה)" (זוהר צו לא, ב).
אילו פתקים יוצאים מבית המלך? האם פתקים של הקב"ה שחתם אותנו לחיים טובים ולשלום, או פתקים שאנחנו הכנסנו לו וביקשנו ממנו שיהיה מליץ יושר עלינו?
כשאני חושבת על זה לעומק, לא באמת חשוב מי הכניס למי פתק. אני אוהבת את הדיאלוג, את השיח בינינו לבין הקב"ה. "בנים אתם לה' אלוקיכם", זו עובדה. הוא אבינו ואנחנו בניו, הוא מגן עלינו ומוחל וסולח לנו. זו הסכמה שבשתיקה. אם לא ימחל לבניו, למי ימחל?!
רעיון של כתיבת פתקים מוצא חן בעיניי. לא פתקים דמיוניים אלא פתקים אמיתיים. נכתוב זה לזה פתקים, יש בזה משהו מוחל, מפרגן, מעריך.
פתק טוב יכול להיכתב לבן הזוג או לבת הזוג, לילדים, לנכדים, לחברים, לשכנים. כתיבת הפתק מיישרת את ההדורים. יש בה משהו מפייס. כפי שכתב אבא הרב גץ בצוואתו: "נסתכל בעין בוחנת אחד על השני באחדות גמורה ובלי כל פירוד, חס ושלום".
אחרי שנכתוב ירד מן השמיים מבול של פתקאות טובות וגזרות טובות.
כבר הכנתם פתקא טבא?
