פרטי המקרה > לאחר שתי שנות עבודה, פוטר חיים מהוראה בישיבה בה עבד. בעבר קבענו, שבמקרה המדובר היתה לישיבה סמכות עקרונית לפיטורי חיים: לא הייתה לחיים קביעות, ובנוסף, חיים לא נהג על פי הדרך החינוכית והמקצועית שהתווה ראש הישיבה, וזו עילה לפיטורין. בגיליון זה נתייחס להליך הפיטורין.
פסק הדין > חיים קיבל מכתב פיטורין כחוד וחצי לפני תום שנת הלימודים כחלק מנוהל לפיטורי כל המורים שאינם קבועים. לטענתו, לאחר מכן נאמרו לו דברים מהם משמע שימשיך ללמד בשנה הבאה. על פי מנהג המדינה, שכזכור יש לו תוקף מחייב בדיני עבודה, פיטורי מורה, יעשו עד חודש לפני סוף הלימודים, טעם הקביעה של תאריך זה הוא, שיש לתת למורה את האפשרות לחפש עבודה, והחודש האחרון לשנת הלימודים הוא התקופה המתאימה ביותר למטרה זו. בנדון דידן ניתן מכתב פיטורין בזמנו, אך יש מחלוקת האם בוטל: לטענת חיים – אמר לו ראש הישיבה דברים שעולה מהם שילמד בשנה הבאה.
לצערנו, המקובל במוסדות חינוכיים, שמעמדם של מורים שאינם קבועים אינו ברור עד תחילת שנת הלימודים, עת נקבע הצוות באופן סופי.
במידה ואכן נאמר לר"מ בעל פה, כי ילמד בשנה הבאה, לא ניתן להתנער מאמירה זו, וזאת על בסיס מספר שיקולים הלכתיים: ראשית, על פי ההלכה, אם לאחר האמירה יש הכנה לתחילת העבודה של השנה הבאה, קניין הפועל חל מדין תחילת עבודה1. בנוסף, על פי מנהג המדינה, ניתן לכרות חוזה בעל פה. על פי זה, יש מקום לומר שלהתחייבות בעל פה, יש תוקף של 'סיטומתא'2 – קניין מתוקף מנהג.
יסוד אחר לחיוב הוא שהאמירה מחייבת מדינא דגרמי. השו"ע3 פוסק שכאשר בעל הבית מסכם עם פועל שיעבוד אצלו, הוא רוצה לחזור בו לפני התחלת העבודה, והפועל כבר אינו יכול למצא עבודה חלופית, בעל הבית מחוייב לשלם לו שכרו כפועל בטל.
בין האירוע ממנו טוען חיים שמשמעותו הייתה שהוא ממשיך את עבודתו, לבין הפיטורין הסופיים עבר למעלה מחודש. במהלך חודש זה אילו ידע התובע שהוא צריך למצא עבודה ייתכן והיה מוצא עבודה, ואילו עתה לאחר שהסתיימה שנת הלימודים יש קושי גדול יותר למצוא עבודה.
בענייננו, יש הכחשה בין הצדדים האם אכן אמר ראש הישיבה לחיים דברים מהם נכון היה להבין שהוא ממשיך ללמד בשנה הבאה. כיון שיש הכחשה בטענות לגבי חידוש העסקת התובע, היה מקום לחייב את הנתבע שבועת היסת, שלא נאמר על ידו שהתובע יועסק בשנה הבאה.
מנהג בתי הדין שלא לממש את חיוב השבועה ומפשרים בין התובע לנתבע. נוסיף את דברי הרא"ש4 שהובאו להלכה בשו"ע:
'כל זה סברתי והארכתי… שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם. ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו, במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדויות, פעמים באומד הדעת, ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, ופעמים על דרך פשרה'.
המצב בו יוצרים ערפול לגבי המשך ההעסקה הוא לא הגון. מחד, המורה מרגיש מחויבות למוסד בו הוא עובד, וגם נוטה להשלות עצמו שימשיך לעבוד שם. כך אינו מחפש עבודה וזהו המצב שכל כולו לטובת המוסד, ולרעת המורה. בית הדין מציע לעיין מחדש בנהלי הפיטורין, ולאמץ מסגרת כזו שהדברים יהיו ברורים לשני הצדדים, על מנת שכל צד יוכל להכין עצמו כדבעי לקראת השנה הבאה. זו המטרה של התאריך שנקבע להודעה על פיטורי מורה.
על רקע המחלוקת העובדתית והצדדים ההלכתיים שלעיל, ולאור הנוהל הפגום בו משמש הערפול כנגד המורה ולטובת הישיבה, ראוי לחייב את הישיבה תשלום חלקי בתורת פשרה.
עקרונית, אם כן, לנתבע הייתה סמכות לפטר את התובע הן לפי דין תורה והן לפי מנהג המדינה. בית הדין חייב את הישיבה בתשלום השווה לסך של שני חודשי עבודה, מלבד דמי הפיצויים עבור שנתיים ערך: הרב סיני לוי.
1עיין תוס' בבא מציעא צ"ד. ד"ה פרה
2הדבר תלוי במחלוקת ראשונים – ראה שו"ת רדב"ז חלק א', רע"ח, לעומת שו"ת הרא"ש כלל י"ב, ג'.
3חושן משפט של"ג, א'-ב', וראה סמ"ע ס"ק ח'.
4בשו"ת (כלל ק"ז סימן ו'). וכן נפסק להלכה בשו"ע סימן י"ב. במסגרת מצומצמת זו, הבאנו רק תמצית הדברים. את פסק הדין המלא ניתן לקרא באתר רשת בתי הדין ארץ חמדה גזית
