אני די נבוך ביחס לדמותו של פנחס, דמות השנויה במחלוקת. פנחס מצטייר כ"גבר" שפעל באומץ בלי לחכות לאישור מאף אחד. הוא פעל על דעת עצמו למען מטרה נעלה, פשוט הלך עם האמת הפנימית שלו עד הסוף.
ככלל, אני חושש מאנשים חדורי אידיאולוגיה מוסרית לא מרוסנת, מלאי תחושת צדק הלוקחים את החוק לידיהם. שימוש באלימות בין יהודים על סמך החלטה אישית הוא מסוכן ביותר, במיוחד כשמצטרפת תחושת משיחיות אישית כביכול אין מי שמגן על כבוד ה', או על כבוד העם.
הגמרא בסנהדרין פ"ב טעונה מאוד ביחס לאירוע זה. היא מסייגת את המשענת ההלכתית של פנחס 'הבועל ארמית קנאין פוגעין בו' ומציינת שזו הלכה שאין מורין כך. ועוד, מי הסמיך את פנחס להחליף את בית הדין?! אלא שפעל ברגע של חולשה מערכתית "והמה בוכים פתח אוהל מועד" ולא ידעו להכריע כי נתעלמה הלכה. פנחס קיבל החלטה וביצע על דעת עצמו שלא ברצון חכמים כפי שמתאר הירושלמי, וביקשו חכמים לנדותו. כדור שלג החל מתגלגל ממעשהו, "ויעמוד פנחס ויפלל" שעשה פלילות עם קונו, כביכול מתווכח עם הקב"ה. ביקשו מלאכי השרת לדחפו, החלו שבטים מבזים אותו על סבא שלו שפיטם עגלים לעבודה זרה. לולא שהקב"ה התערב ונתן לו ברית שלום, הסיפור לא היה נגמר בשלום.
יחד עם זאת, משהו מעורר הערצה בפנחס, שויתר על כל אוהדיו, והכניס עצמו בסיכון עצום, כדי לקדש שם שמים מחולל ולהציל את עמו מהמגפה. יש דעה בגמרא שאומרת שהוא לא המציא את ההלכה, היא היתה ברורה וידועה מהר סיני "קנאין פוגעין בו". היה לו יפוי כח ממשה מנהיגן של ישראל. הרי משה עצמו כך הורה להם באירוע הקודם "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור!". הוא לא חלק כבוד לרב כי מדובר בחילול ה'. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה והמציאות הוכיחה, המגפה האכזרית אכן נעצרה. ובנוסף אף קיבל מה' ברית שלום וכהונת עולם. מעשה רצוי שבא על שכרו.
קולות לחיוב קולות לשלילה, גם בליבי גם בגמרא. עם כל האסמכתאות, אין מורין הלכה שכזאת. ולא בכדי שכל הביקורות מופנות כלפיו, הן בארץ והן בשמים. בסופו של דבר, האמירה הכוללת של התלמוד היא שאירוע זה הינו מורכב, חריג, אפילו חד פעמי. פנחס הוא נושא להערצה, אבל לא דמות לחיקוי
ערך: הרב נתנאל לוי.
