קידום, הצלחה, שליטה והנהגה – זהו חלומם של לא מעטים מאיתנו. כשאנו מנסים להסתכל במבט רוחני על שאפתנות זו, אפשר שהיא מצטיירת בעינינו כרעה המשתייכת לאגו מנופח. במיוחד ממנהיגים אנחנו מצפים לפעול מתוך שליחות ערכית. שום מניע אחר לא בא בחשבון. גם כלפי עצמנו, כשאנחנו מוצאים בעצמנו איזו שאפתנות אישית אנוכית, אנחנו מרגישים אשמים ולא ראויים, לכן נמהר לייחס לעצמנו רק מניעים נעלים אידיאליים. אחרת לא נקבל את עצמנו.
קרח הוא דוגמא מצוינת למישהו שהאמביציה האישית שלו העבירה אותו על דעתו, והורידה אותו לאבדון.
תופעה מעניינת מאוד בפרשיית קרח היא הביטוי "רב לכם". זהו נשק המשמש הן את קרח הטוען "רב לכם… ומדוע תתנשאו על קהל ה'", והן את משה, המנסה להוריד את קרח מהעץ הגבוה "רב לכם בני לוי". פעם נוספת בספר דברים מופיע הביטוי כלפי משה עצמו, אך הפעם על ידי הקב"ה "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" – לא תכנס לארץ.
מפליא כי הגמרא בסוטה אומרת כי עונשו של משה למות במדבר הינו מידה כנגד מידה לאמירתו לקרח "רב לכם": 'באותם מילים שבישר בהם נתבשר'. ניכר כי הגמרא אינה רואה בעין יפה את ניסיונו של משה לדכא שאיפה רוחנית לגדולה, על אף שאותה השאפתנות אינה נקייה לגמרי.
על אף שוודאי שחז"ל אינם מצדיקים את מעשהו של קרח, הם הדגישו כי מדובר באדם גדול שחזה את שושלת הנביאים העתידה לצאת מבניו, ובראשם שמואל השקול כנגד משה ואהרון. קרח היה אדם בעל שיעור קומה עם עתיד גדול, שרצה לממש שאיפות רוחניות גדולות ואמיתיות. כאן אומרים חז"ל כי לא היה לו למשה לומר לקרח 'תסתפק במעלות שכבר יש לך'. עונשו של משה לא להיכנס לארץ נושא את אותו האופי של אי מימוש שאיפתו הרוחנית לזכות ולהיכנס לארץ ישראל. נראה שחז"ל מצביעים על כך שיש לנתב את השאפתנות הבוסרית למקום בריא וראוי, ולתת לכוחות הגדולים הקשר חיובי.
דומה כי כוחות אדירים בהנהגת ישראל יכלו לפרוח בחיבורו של קרח להנהגתו של משה. הייתה כאן הזדמנות לשיתוף – לו קורח לא היה דוחק את השעה לתבוע הנהגה מיידית, ולו משה היה מצליח להכיל את בוסריותו של קרח ולמקם אותו נכון במערכת ההנהגה. היכולת לבנות גרעין איתן של המשכיות לנבואה ולהנהגה בשושלת המשפחתית, הייתה מצויה באישיותו של קרח. יתר על כן, חז"ל רמזו בדבריהם, שהחיבור בין משה לקרח היה יכול להוליד הנהגה גדולה יותר, שמתוכה משה היה יכול להיכנס ולהכניס את בני ישראל לארץ.
הכמיהה לקידום, הרצון להוביל, נולדים לעיתים עם גאווה. לעומתה, התביעה הבריאה שלנו ממנהיגים, למושלמות מוסרית ולענווה, עלולה לדכא את ניצני ההנהגה שלנו באבם. נכון שחכמנו סולדים מגאווה, שכמוה כעבודה זרה "תועבת ה' כל גבה לב", אך הגמ' בכל זאת דורשת מתלמיד חכם שהוא מנהיג ציבורי, שתהא בו שמינית שבשמינית של גאווה המעניקה לו עוצמה, סמכותיות וכושר מנהיגות. יש מקום לשאיפות לגדולה ולשאפתנות, על אף שבתחילה הן בוסריות. זו אנרגיה שעלינו לרתום למימוש האמת הפנימית הטמונה בתוכנו. עוצמה מבורכת, כשנצליח לברר אותה מגאוותה, תחשוף את העומק האמיתי שבחיינו
