יודע המדרש כי הקביעה 'טוב יום המוות' מקוממת ומזעזעת את אמות הסיפים של הכרותינו הקיומיות הבסיסיות ביותר ולפיכך, מרחיב הוא בביאורה באמצעות משל הספינות מבית מדרשו של רבי לוי. מצביע רבי לוי על תופעה תמוהה הניכרת לעין כל העומד ברציפי הלמין – הנמל העתיק. ספינות היוצאות להפלגה יוצאות בטקס גדול, בליווי משפחות וידידים מפרגנים ובשמחה המתלווה לכל הפלגה ליעד חדש ובלתי מוכר. לעומת זאת ספינות השבות מהפלגתן בים, איש אינו ממתין להן ולנוסעיהם על הרציף, איש אינו יודע מתי בדיוק יטילו עוגן בנמל הבית. מראיהם של נוסעי הספינות השבות מעורר רחמים וחמלה אף הוא, מגיחים הם כרוחות רפאים מבטן האניה חיוורים, כחושים, סחופי רוחות והפוכי קרביים, מתים מהלכים של ממש.
תמוה העניין בעיני רבי לוי, ובעיני כל פיקח שעיניו בראשו- הרי השכל דורש את היפוך הדברים- את הצער והחידלון המשתק עלינו לחוש בתחילת המסע אל הלא נודע רווי הסכנות, המשברים והסערות, ואלו בסיום המסע הארוך ורב הטלאות זועק השכל 'הידד!'- סוף סוף ניתן לסכם הישגים ולפסוע על קרקע יציבה.
מכאן קצרה הדרך אל הנמשל – שמחתנו חסרת הגבולות בלידת ילדינו יש בה מהטיפשות ההמונית חסרת המחשבה ונטולת העומק, שכן, יטען רבי לוי, מי יודע אלו משברים צפויים לרך הנולד בחייו- מחלות, קשיים לימודיים, התרסקויות רוחניות, מציאת שידוך, פוריות, פרנסה, חינוך ילדים, שכול, ועוד. איזו סיבה יש לפזז ולכרכר סביב מיטת הרך הנולד? ואלו להלוויה, יאמר רבי לוי, יש לבא בבגדי לבן- סוף סוף נסתיימו התלאות, לא יזדמנו עוד ניסיונות ומשברים. הישגים, יאמר לכם כל מספיד מתחיל, הרי יש לכל אדם בחייו, בין אם ארוכים הם ובין אם קצרים בין אם מפוארים ובין אם דלים וידועי מכאוב.
לא בא רבי לוי להפוך סדרי בראשית ולומר על טמא טהור ועל טהור טמא. אף לרבי לוי ברור כי חכמתו של הפקח העבירה אותו על דעתו הטבעית, האמינה והישרה- השמחה אינטואיטיבית בחיים ונרתעת בטבעיות מן המוות. בא רבי לוי לבלום את כולנו בדרך לאופוריה חסרת המעצורים ששבר באחריתה מחד, ומהדיכאון המשתק והממית שחידלון ואובדן בסופו – מאידך. ראוי לה לכל לידה להתערפל בדוק של תוגה, וחייבת כל לוויה להימהל בקורטוב שביעות רצון והכרת הטוב
