במבט לאחור על הטירונות, אני יכול לומר בביטחון שאינני מצטיין במיוחד בכושר גופני ובסיבולת לב ריאה. למרות כל האימונים ומה שלא עשינו, כנראה שהייעוד שלי הוא פחות בכיוון של להיות איזשהו אצן או רץ מרתון ויותר בכיוון של גו'גינג מתון במקרה הטוב. תמיד את המד"סים הייתי מסיים בין האחרונים, וזה במקרה הטוב בו הייתי מסיים אותם לבד ללא עזרה. גם את המסעות הייתי מסיים עם מנוע שפוך (למרות שאני חייב להודות שקצת פחות מהצמד שלי- שהיה לנו הרבה מן המשותף). אני יודע שבהתאם לרקורד הלא מי יודע מה שלי משיעורי הספורט בבית הספר היסודי היה ניתן כבר לחזות זאת מראש, אמנם עברו להם מד"סים רבים עד השלמתי איתה .
האמת היא, כשסוף סוף ירד לי האסימון הייתי די מבואס. ייסרתי את עצמי: למה זה אנוכי? שהרי אם לא אוכל לעזור בכל מיני משימות לחיילים אחרים במחלקה ואפילו את חלקי בדרך כלל לא אוכל לתת, חבל שסתם אהיה לנטל על המחלקה.
הכל השתנה כשהגיע שבוע השטח. כשאוכלים מנות קרב, מקרה די שכיח בשבועות שכאלה, תמיד בעשר דקות הראשונות של האוכל כולם בוהים במנת הקרב שקיבלו, חושבים על כך שבאופן מפתיע היא די דומה למה שאכלנו לארוחת הבוקר, וכל אחד חושב בליבו האם מה שיש בתוך פחית המתכת אכן שווה את המאמץ לחפש פותחן בין החבר'ה ולפתוח איתו את קופסת השימורים.
ואז חשבתי לעצמי, שנכון שאני לא רמבו וגם לא שמשון, אבל לפחות במעט השרירים שחנן אותי ריבונו של עולם נראה לי שאוכל לחסוך לחבר'ה את ההתלבטות הקשה ולפתוח בעצמי כמה קופסאות שימורים. וכך, ארוחה אחר ארוחה התחלתי למלא את תפקידי החדש בנאמנות.
בהתחלה היה קצת קשה להתרגל, אבל בסוף אפשר לומר שקצת התחלתי לחבב את התפקיד שלי.
"בסופו של דבר" חשבתי לעצמי "לפעמים טוב שלא כולם אצנים חסונים, ואפילו טוב שלא כולם קלעים מושלמים, כי תמיד צריך גם איזה מישהו… שיפתח לכולם את קופסת השימורים".
ומאז, אם תתפסו אותי פעם הולך עם דיסקית, תמיד תוכלו לבקש ממני לשלוף ממנה את הפותחן החלוד שלא הציל לאף אחד מהמחלקה את החיים, אבל עזר קצת להקל עליהם
