ספר ויקרא כולו נקרא בשם "תורת כהנים". כפי שעל ספר שמות יש מכילתא, כך על ספר ויקרא יש מדרש הלכה שנקרא "תורת כהנים", שעיקרו עוסק בעבודת הכהנים והקרבנות, בבגדי הכהונה, בבעלי מום ובשאר דיני הכהנים.
התורה שואפת לחיי נצח, ואחד מי"ג עיקרי האמונה הוא תחיית המתים. לפי המקובלים, לאחר תחיית המתים החיים יהיו נצחיים, למרות שהם שייכים לחומר. פרשת אמור פותחת בצווי על הכהנים להינזר מטומאה, אך מתירה להם להיטמא לאחד משבעת הקרובים, מפני שהדרישה שלא להיטמא להם נוגדת את הטבע האנושי. אמנם לגבי הכהן הגדול, שהוא שליח של כלל ישראל, התורה כותבת "ומן המקדש לא יצא", שאפילו אם אביו או אמו הקרובים אליו ביותר נפטרו, עליו להמשיך בעבודתו כרגיל. בפרשת שמיני קראנו שמשה אמר לאהרן "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש", מכיוון שמשה רבנו חשב שלכל הבנים יש גדר של כהן גדול והם צריכים להמשיך אפילו לאכול קדשים, אף שבסופו של דבר אהרן צדק ואין להם גדר כזה.
מכל מקום, מהאיסור של הכהן הגדול להיטמא אנו לומדים ששליח של כלל ישראל מסוגל להגיע למדרגה עילאית, להבליג על יגונו הפרטי, ולהמשיך לשרת את כלל ישראל באותה מדרגה רוחנית גבוהה תוך ביטול עצמיותו הפרטית. אדם עצוב אינו ראוי להיראות בפני המלך, לכן הכהן הגדול צריך להמשיך את העבודה עם כל השמחה והרגש שבה.
בהמשך הפרשה כתובה מצוות קידוש ה', שהיא אחת המצוות החשובות, ולפיה לפעמים אדם חייב למסור את נפשו למען אמונתו. יחד עם ה'עשה' הזה יש גם 'לא תעשה' של "לא תחללו את שם קדשי". לאיסורי תורה יש בד"כ גדרים ברורים, כגון אדם שכותב בשבת חייב רק אם כתב שתי אותיות, וכן בכל מלאכות שבת. אולם לחילול ה' אין גדר הלכתי ברור, מפני שכל התנהגות של אדם שומר תורה ומצוות המתפרשת בעיני הרואים כזלזול בתורה, למרות שמצד האמת אין בה איסור, יש בה חילול ה'. כך גם מספרת הגמרא על ר' יוחנן, שאם היה הולך ד' אמות בלי תפילין ובלי תורה היה בזה חילול ה', למרות שאצל אדם אחר אין דבר זה נחשב כזלזול בתורה ובמצוות.
על כן נדרשת זהירות גדולה מנושא תפקיד תורני, וכל אדם לפי דרגתו, שהתנהגותו תהיה בהתאם למעמד. אם אדם כזה ח"ו מזלזל בעצמו או מזלזל בתורה ובמצוות, בנוסף לעבירה שהוא עובר, הוא עובר גם על איסור של חילול ה', שהוא עבירה חמורה ביותר שאין לה כפרה בעולם הזה. כפי שהגמרא אומרת במסכת יומא, וכן נפסק ברמב"ם, יש חילוק באופן הכפרה בין מקרה שאדם עבר על 'עשה' או על 'לא תעשה' או על מצווה שיש בה מיתת בית דין, לבין מקרה בו אדם חילל את ה', שבמקרה זה אפילו אם עבר יום הכיפורים וקיבל עליו ייסורים, עד יום מותו לא מתכפר לו. זה היה חטאם של המרגלים, שאף על פי שאחר כך המעפילים אמרו "הננו ועלינו", לא הועילה להם התשובה. בבכי שלהם היה משום חילול ה', ולכן רק במיתתם נתכפר להם.
יהי רצון שנזכה להיות מקדשי שם שמיים ולא חלילה ההיפך מזה
