משה רבנו אשר גדל בבית המלוכה, במנעמיה ובתפנוקיה, רחוק מהשיעבוד וחיי הדוחק שסבלו בני ישראל, לא מעלים עין אלא יוצא אל אחיו: 'וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם' [שמות ב, יא]. מה הביא אותו לצאת אל אחיו? כיצד הוא מצליח להתחבר אליהם?
כותב המדרש: 'מהו וירא שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם' [שמו"ר א]. בכיו של משה מעיד על הפנמה עמוקה של האחריות הציבורית. אולם הוא לא מסתפק רק במילים. ממשיך המדרש: 'היה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן'. בעקבות השותפות בצער הציבור – זוכה משה רבינו להנהיג את עם ישראל. 'אמר הקדוש ברוך הוא אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך' [שם].
השחרור מהתעסקות בעניינים הפרטיים, הפתיחות והמוכנות לשותפות אמיתית עם הכלל – זה מה שהופך את משה להיות כלי להתגלות רצון ה' אליו.
העדפת המימד הכללי על פני המימד הפרטי באה לידי ביטוי גם בסדר קריאת השמות של בניו, לבן הראשון קרא גרשם: 'וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּֽה' [שמות ב, כב] ולבן השני קרא אליעזר: 'כִּֽי־אֱלֹקי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹֽה' [שמות יח, ד].
כל זמן שאחיו היו בצרה – לא הייתה הצלתו האישית חשובה אצל משה ועל כן ראשית כאב את הכאב הכללי של האומה – "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה", ורק אחר כך התייחס לנס הפרטי של ההצלה מחרב פרעה.
לא לחינם בהודעות הטלפוניות לקראת שבת שנהג הרב אלישע וישליצקי זצ"ל למאות אנשים, ניסח הודעת ערב שבת פרשת שמות כך: 'שאלת מי אנוכי תפתחנו לקבלת כוחות ומשימות להוציא מצרים מאיתנו'.
(על פי דברי הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, מסדרת הספרים לחמשה חומשים 'כדבר אלישע' בהוצאת ישיבת ירושלים לצעירים – ישל"צ, שיראו אור בעז"ה השבוע, לקראת יום השנה לפטירתו, כ"ה טבת)
